אני רווקה בת 30. האם זה נורמלי שאחשוב מדי פעם על כך שנראה שזה לא בשבילי חיים גופניים קרובים עם משהו עד כדי כך? או שזה רק עניין של- שכשאפגוש אותו זה יהיה אחרת? אבל איך אפשר לחשוב לעשות כזה דבר? זה ממש מבייש להיות ככה כשמשהו אחר רואה אותך?!
תשובה
שלום
התקרבות גופנית כמו גם נפשית טובה ועמוקה בין שני אנשים דורשת מעצם טיבם זמן ותהליך התפתחותי.
לוקח לנו זמן עד שנוכל לחשוף בפני האדם שלפינו את הצרכים שלנו את חולשתנו ואת הדרכים למלא את החוסרים. כל זה נכון גם לתחום הנפשי וגם לתחום הפיסי בו יש ערבוב בין צרכים פיסיים ורגשיים.
נשמע כי את רואה את "התמונה האחרונה" ולא את תהליך ההתקרבות שבסופו,(והאמת שאין לכך סוף) עם ההבשלה המתאימה אין בכך בושה כלל אלא להפך קירבה גדולה.
כרגע מאחר ועדיין לא התחלת את תהליכי ההתקרבות באופן מעשי את נותרת עם תמונה חסרה ובלתי קשורה לתהליכים המקדימים ויתכן כי היא מעוררת בך פחדים ורתיעה עד כדי מחשבה "שזה לא בשבילך".
וכשאת "שם" (במחשבה) בהחשפות המלאה מול מי שעוד לא הכרת והתקרבת עולה בך תחושה של זה לא אני.את צודקת.... זו לא את כי עוד לא היית שם עוד לא "הלכת" עוד לא התקרבת עם מי שנקווה בעז"ה יהיה בעלך. את רואה את התמונה האחרונה ולא את כל
התהליך המקדים דבר שיכול להעלות חששות.
אין כל רע בלחשוש ואין הדבר מצביע חלילה על אי נורמליות.
מאחלת לך למצוא את האחד המיוחד שילך אתך צעד בצעד מתוך הבנה אהבה והתקרבות ומתוך יכולת לדבר על החששות, דבר שלעצמויכול לעורר קירבה גדולה.
כל טוב, מרב