יש לי דימוי עצמי נמוך מאד. נראה לי שאני מצליחה בלימודים (אולי אפילו יותר מדי מצליחה- בהמשך), והעניין עם החברות קצת סבוך: יש לי 3 חברות עיקריות והן מרכיבות את כל עולם החברות שלי. אני מדברת עם עוד בנות, אבל אני לא רואה בהן חברות, סתם בנות מהצד. הבעיה עם החברות האלו היא שאני לא מרגישה שבאמת אכפת להן ממני. לדוג': במתנת הבת מצווה שלי אני במקרה יודעת שהן השקיעו 80 ש"ח (ביחד, סה"כ) כי חיפשתי מתנה לבת מצווה של מישהי אחרת וראיתי כמה זה עולה. בסתם ימי הולדת (אנחנו בנות 13.5-14) זה הלך ככה: ליומולדת של אחת מהן (א') ה-2 האחרות פשוט הלכו לקנות לה מתנה בלי לומר לי מילה, קנו לה שתי מתנות שביחד היו שוות 120 ש"ח ואמרו לי להביא 40. ביומולדת של השניה (ב'), הלכנו ביחד, אני והשתיים האחרות, וכל אחת הביאה את הסכום שנוח לה. אני הבאתי 20 ש"ח (זה הסכום שאמא שלי הרשתה לי) וכל אחת מהן הביאה 50 ש"ח ואני נורא התביישתי. היומולדת של השלישית יחול עוד חודש וחצי כמעט. ביומולדת שלי, אני מעריכה שהשווי של המתנה היה כ-60 ש"ח. אולי אפילו פחות.
חוצמזה, הן קבעו לישון כולן ביחד אצל מישהי אחת ולראות סרט. אותי הן שכחו (ואנחנו די נחשבות חבורה, אני נחשבת אחת מהן, ולא מישהי מהצד שבאים אליה כשנוח, אבל זה מה שקורה).
לפני המבחנים הן עושות תור למי אני אעזור ואני לא מסוגלת להגיד "לא", אבל אחרי מבחן- הן אפילו לא אומרות תודה.
אני מכינה להן צ'ופרים, והן זורקות אותם לפח.
כל פעם שהן באות אלי אני חושבת שהנה, הפעם זה אמיתי, ושוב מתאכזבת מחדש.
הן גם עושות פוזות של צדיקות ואלו שבזכותן אני חיה, ואלו שאילולי הן- החיים שלי היו בזבל. בתפילה בבית-ספר (אנחנו מתפללות בבית כנסת -הוא בביה"ס- ככה זה בבית ספר), כל פעם שהן רואות מורה מתקרבת הן מתפללות בשיא הכוונה ועושות פוזות שיא המשכנעות, אבל כשהמורה מתרחקת, או כשהן לפני מבחן "התפילה איכשהו יצאה מהר... וואי, היא עברה ממש מהר!", ורק לי לוקח שעתיים (בלי הגזמות- שעתיים) להתפלל שחרית.
אחת מאיתנו נחשבת הכי-הכי. היא יפה (אנשים אומרים שאני יותר יפה ממנה, אבל זה ממש לא אכפת לי), בדוגרי- היא הרבה יותר טובה ממני בלימודים של החומר הנוכחי (היא לא לומדת חומר של י"ב), היא מקובלת, הכל. תמיד כשאנחנו באות להתיישב איפשהו- הן רבות מי תשב לידה יותר קרוב למרכז (למשל בסרט, מדרשה, שיעור בלי מקומות קבועים וכו'- בשיעור בלי מקומות קבועים מישהי מתיישבת בשולחן לידה והשניה גוררת מישהי שתשב לידה ואני נדפקת.), ובסוף אחת מהן פשוט מתיישבת וזהו- השניה מהצד השני, ואני הכי בקצה.
בלימודים- כולם חושבים שאני גאונה, אבל אני (עם הדימוי שלי), חושבת, ואולי אפילו יודעת שזה לא נכון. אבא שלי צועק עלי כל היום שאני טפשה (כרגע אני לומדת חומר של כיתה י"ב), ואני כבר די מתחילה להאמין לו. הממוצע בתעודה היה 91.5.
אבא שלי העניש אותי ושלל ממני סניף (הייתי בבנ"ע) כי לא השקעתי מספיק בלימודי פסנתר.
הדימוי העצמי שלי ממש מדורדר. אי אפשר לתת לי מחמאה- הדבר היחיד שאני עונה זה תודה, ואחר כך "מה פתאום" או "את לא מכירה אותי מספיק".
אני מרגישה שהמצב -סליחה מראש על המילה הבאמת בוטה מאד- חרא.
מה לעשות עם הכל?
נ.ב. אבא שלי הוא לא אחד שיקשיב לך. כשאני מנסה לדבר אליו -ולא משנה מאיזה נושא- הוא מחקה אותי במקרה הטוב ואומר שזה לא אכפת לו ובמקרה הפחות טוב אומר לי שאני אסתום ת'פה כי אני טפשה.
תשובה
שלום רב לך.
הצורך שלנו בחברה הוא צורך קיומי כמעט. לכן אנו מוכנים לשלם מחירים גבוהים על מנת להיות חלק מהחברה ולהיות מקובלים עליה ובה. הצורך שלנו ב"שייכות" הוא צורך עמוק, בסיסי ויסודי.
לכן קשה מאד לומר למשהו שיעזוב את החברה בה הוא נמצא.
יחד עם זאת את מתארת שאת חווה את החברה בה את חיה כבעלת קווים של צביעות, חוסר נאמנות ואגואסטיות.
האם את יכולה לראות גם דברים חיוביים בהם? האם את מוכנה להעיז ולנסות להתחבר עם בנות אחרות? האם ניתן לשוחח איתם, לכתוב להם או להעביר להם מסר בכל צורה אחרת?
בקיצור: אלו הם רק שלוש אופציות מתוך רבות שאת יכולה לבחור.
אך הדבר העיקרי הוא האמונה שלך בעצמך, בכוחך וביכולות שלך. תסכימי איתי שמתנת יום הולדת באה כאות וסימן לקשר ולחברות. 20 שקלים או מאתיים? האם לפי זה נקבעת החברות?
חשבי על הדברים מבחינה ערכית, מהי דעתך האמיתית בכל דבר, מה את מרגישה בכל נושא. בואי עם העמדות שלך בראש מורם - מתוך ידיעה שאת שווה בין שווים!
ולגבי הקשר שלך עם אביך: אולי שווה לחשוב למי הוא יטה אוזן קשבת. אולי מכתב ממך או זמן איכות שאתם קובעים לעצמכם. בשעת ויכוח ומריבה באמת "אין עם מי לדבר" אך מה קורה בעת רגיעה?
מקווה שהענקתי לך מספר כיווני מחשבה שתוכלי לנצל.
בברכת חג שמח
נחמה קירשנבאום אבינר, מכון שילה.