אשמח לקבל מקורות לפעולה בנושא- להיות דתי אמיתי לקחת את הדת שלי עד הסוף! לחיות אורח חיים דתימלא ולא רק פינות קטנות במשך היום לדת...
ולפעולה על ראש גדול, אחריות השפעה, מנהיגות וכו'... תדוה רבה וים טוב!!!
תשובה
לשרי שלום רב!
הבעיה שאת מעלה, ימיה כימי עבודת הא-לקים. בשבת קראנו בהפטרה: #"והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו ונוקשו" (ישעיהו כ"ז). מה שכואב לישעיהו, זו עבודה בשיטה הרואה את המצוות כצווים בודדים, צו לצו, שאין ביניהם שום קשר, וממילא הם קו לקו, קווים חסרי משמעות,(בניגוד לקווים המצטרפים יחד למילים או לציורים),הם נראים זעירים- במשמעות של קטנוניים, וההולך בדרך זו סופו ש"נוקשו" מלשון מוקש. כלומר, קיום טכני וחסר משמעות סופו לפגוע ולהכשיל את האדם.
המשמעות הבסיסית שחייבת להיות בקיום המצוות היא עשיית רצון ה'.
#מעין מה שמופיע במסכת סוכה לגבי הישיבה בסוכה :"משל לעבד שמזג כוס לרבו". העבד מוזג כוס לרבו, או מפני שרבו ציווה, וחובתו לציית לו(עבודה מיראה), או מפני שרבו צמא והוא אוהב את רבו וחפץ לשמחו(עבודה מאהבה.)
#שתי כוונות אלה בסיסיות הן בקיום המצוות, ורצויות הן: אמנם נאמר בפרקי אבות (א,ג)"אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" אבל מיד בהמשך נאמר: "ויהי מורא שמים עליכם".
# הרש"ר הירש בפירושו למסכת אבות (פירוש עטרת צבי) מסביר את האיזון בין שני חלקי המשנה באופן מעט שונה." העבד, בתור שכזה, אינו צריך לבוא במגע אישי עם רבו. ניתן לתאר עבדים, אשר אם שיחקה להם השעה ונקראו לשמש את רבם לשימושו האישי, יחושו עצמם מעוטרי אושר כ"כ מעצם קירבתו ואישיותו של הרב, עד שימצאו בכך די שכרם….מילוי מצוות ה' לא יהיה דבר שממנו ולחוץ…כל מצווה תזמיננו למחיצתו, לנוכח אור פניו,…לנחת רוח לפניו….תחושת הקרבה ותודעת הרצון ישביעו אותנו אושר לשבעה…עבודה "לשמה" או "לשם שמים." בנוהג שבעולם…שהקרבה של העבד…עשויה לגרוע ממידת מוראו….לפיכך למשמשין את הרב באה האזהרה: "ויהי מורא שמים עליכם."
#הדברים אמורים כמובן, לגבי עבודה משמעותית. כדי שאכן תיתכן משמעות, חיוני שהאדם יבחר בעצמו בדרך, ולא יעבוד מתוך כפיה:
"הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ "(דב' ל:יט).
לאחר האזהרות החוזרות ונשנות מפי משה שלא להפר את המצוות, ולאחר הבטחות השכר החוזרות, מבטא משה רבנו כאן את התפיסה שבסופו של דבר הכול תלוי בבחירתו החופשית של העם.
#הרמב"ם נתן לדברים ביטוי ידוע בפרק ח משמונה פרקים:
"ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפייה, ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חויבה המצווה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [ו]את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים"... וחויבו גם כן ההכנות כולן, כמו שכתב בספר האמת ואמר: "ועשית מעקה... כי יפול הנופל", "פן ימות במלחמה", "במה ישכב", "לא יחבול רחיים ורכב", והרבה מאד בתורה ובספרי הנביאים מזה העניין, רצוני לומר: ההכנה. "(הרמב"ם מתכוון למה שאנו קוראים השתדלות, בשם: הכנה.)
(לא ניכנס במסגרת זו לשאלה הכבדה של אמונה ובחירה, שלה תשובות עמוקות ורבות.)
#עיצוב הבחירה הינו תהליך מרתק ומורכב שאין כמותו, המהווה אחד מן השלבים החשובים ביותר בתהליך ההתבגרות. על כך כותב הרב אלימלך בר-שאול בספרו (המומלץ מאד-מאד להכנת פעולות!)מצווה-ולב(ראשית פרק א'): "שתי לידות הן לאדם: אחת בעל-כרחו, ואחת מדעתו. אחת ע"י אחרים ואחת ע"י עצמו. ראשונה לקתה בחבלי לידה, ושניה נתברכה בחבלי יצירה. ראשונה מאורע לשעתה, ושניה נמשכת כל ימי חיי האדם. ראשונה עיקרה לידת-גוף, ושניה כולה לידת-נשמה. ראשונה: יציאתו מבטן אמו לאוויר העולם, שניה. התגלות מהותו ע"י תורה ומצוותיה. וכך אמרו חכמים: "כל העושה תורה לאמיתה, מעלין עליו כאילו הוא עשה וברא את עצמו." מפני שפתח לנפשו שערי חיים חדשים…נהיה שותף ליוצרו בתכלית בריאתו את האדם….כל מעשה מצווה מדליק את פנסי-הנפש, נותן לנפש ביטוי בחיים….נתנו סימן לדבר: #תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג איברים וגידים שבאדם(מהר"ל מפראג, תפארת-ישראל, פ"ד.) ואם תחסר מצווה מצן האדם, הריהו כחסר איבר מגופו.
ישנם מקורות רבים לעניין, אבל לענ"ד מה שהובא לעיל בהחלט יכול לסייע.
הייתי מציע להקדים לפעולה זו, פעילות המיועדת להיכרות עצמית-פנימית עם האני האמיתי שלי.
משהו המשלב סדנא (אולי באמצעות ערימת תמונות או חפצים או שמות של חיות) שכל חניך/חניכה צריך למצוא בהם תכונה מהותית משלו ולשתף את חבריו, או לספר על זיכרון- ילדות שעיצב אותי, ומאז אני כזו וכזו, או כל פעילות מודעות- עצמית אחרת, המתאימה לחניכים שלך. הסיבה: כשאנו רוצים ליצור אצל אנשים נכונות להפנמה ושינוי, חייבים גם לכבד את אישיותם ע"י הקשבה למי שהם, וגם להפגיש אותם עם חוויה טרייה של פגישה עם עצמיות. כך יש יותר סיכוי שהפעולה העיונית תיפול על אזניים קשובות. וזהירות-זהירות: אנו מדברים על עיצוב פנימי ובחירה בטוב: אל תאפשרי לפעילות להיגרר ע"י מי מן החניכים(או ע"י עצמך…) לכיוון של הטפת מוסר.
זה יהרוס הכל, וחבל. המון הצלחה, וסליחה שהמתנת.