זרמים ביהדות

אשמח לקבל רעיונות לפעילות משותפת של דתיים וחילוניים בנושא זרמים ביהדות,היחס אליהם...

טלפון :

סניף :

תשובה

בס"ד

אני מקווה שהבנתי כראוי את הגדרתך "זרמים". אם הכוונה היתה למשהו אחר, תמיד תוכלי לחזור.

(אני, בל"נ, אנסה להשיב לך מהר יותר…)

* הקדוש של סוף השנה _ ירון לונדון

אני משער שרוב יהודים המתנזרים מציון ה"סילבסטר" אינם יודעים אלא זאת, שיהודי השומר בליבו את זכר אבותיו אינו מתהולל בחגי הגויים

רבים התעוררו הבוקר עם חמרמורת, תוצאה של לגימה מופרזת בחגיגות "סילבסטר". האיש שעל שמו נקרא המועד הזה היה אפיפיור שכיהן בתקופתו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס. המסורת שלנו רואה בקיסר את אבי אבות האנטישמיות האירופית, מפני שבימי שלטונו, במחצית הראשונה של המאה הרביעית, נקבעו עיקרי אמונתה של הנצרות והיא היתה לדת השלטת באימפריה הרומית.

לעומת הקיסר, שחשיבותו ההיסטורית רבה, היה האפיפיור סילבסטר אדם חסר חשיבות, אבל לטוב מזלו פרחה נשמתו ב-31 בדצמבר, ולכן הוא זוכה לכך ששמו יוזכר לפחות פעם בשנה. יש להניח שהקיסר ואפיפיורו היו מתמוגגים מנחת לו ראו את המוני היהודים העולזים ב"סילבסטר". הם היו רואים בכך סימן שהיהודים העיקשים נענו לבסוף לקריאתו של בן האלוהים.

כמובן שרוב החוגגים אינם נותנים את דעתם על הקדוש ההוא, והם משיקים כוסיות ומתנשקים בקרוא השעון חצות כדי לציין את תחילתה של השנה האזרחית החדשה. אני משער שרוב יהודים המתנזרים מציון המועד הזה אינם יודעים מדוע הם סולדים ממנו. הם אינם יודעים אלא זאת, שיהודי השומר בליבו את זכר אבותיו אינו מתהולל בחגי הגויים.

וכאן מתגלה אחת המחיצות העומדות בין חלקי העם הזה: מצד אחד נושאי הזיכרון, ומצד שני – מוחי הזיכרון. נושאי הזיכרון אינם דווקא שומרי מצוות, אלא אלה אשר משהו באישיותם ובחינוכם גורם לכך שיתעקשו לאחוז בזהותם התרבותית, אפילו בעזרת סמליהם של בעלי הזהויות האחרות. אין לדבקות הזאת שום סיבה הגיונית. הנימוק היחיד הוא "ככה!"

ל"ככה" החילוני יש שוליים רחבים מאוד, וכל אדם משרטט לעצמו את תווי הגדר. למשל, יש מי שמועקת הזיכרון מונעת ממנו לבלות בגרמניה, אף שבני משפחתו לא נפגעו בתקופת השואה ואף שגרמניה היא הפחות אנטישמית מכל מדינות אירופה. ויש מי שלא טועם בשר חזיר, או נמנע מפירות ים, אף שאינו שומר כשרות. ויש מי שמקפיד לנעוץ מזוזות על מפתני דלתות ביתו, אף שמעולם לא שאל את עצמו מה כתוב בקלף המגולגל בתוכן. ויש מי שלעולם לא יבקש דרכון זר, אף שאפשר להיות פטריוט ישראלי בעל דרכון נוסף. ויש מי שלא יעניק לילדיו שם פרטי שאינו עברי במובהק, אף ששם אינו אלא אמצעי לזיהוי. ויש מי שלא יבקר בכנסייה מבלי להזכיר לעצמו מה משמעותו של פסל הצלוב עבור בני עמו. ויש מי שיאזין בעונג למיסות שכתבו גדולי המוזיקאים האירופים, ובכל זאת יחוש בעקיצה קלה כאשר תשתפך המקהלה בתהילות למושיע.

הסירוב לחגוג ב"סילבסטר" הוא אחד הסמלים האלה, אף שרוב הסרבנים אינם זוכרים כי 31 בדצמבר 2003 הוא גם ו' בטבת, 5764 שנים לבריאת העולם.

* זהות חילונית

"נשארת אולי בדחק תשובה אחת ויחידה* להיות יהודי חילוני כיום פרושו להיות יהודי של ידיעה ושל עשיה תכליתית והזדהות, אם לא בטקס ובגינונים. הבורות היא אולי האנטיתזה היחידה, ועמה חוסר העניין, חוסר האחריות, חוסר ההזדהות, חוסר הסקרנות, יהודי חילוני כיום - אם הוא יהודי לא מקרי - הוא בעל תרבות יהודית מסוימת, עולם מושגים יהודי שנבדק ואמץ על ידו, החי את הוויית עמו הקיומית בכל מאודו. כל פרוש אחר קשה להתקבל*

והתשובה החילונית האפורה, הטובה ביותר היא אולי תשובתם של בני אחד מאיי הדרום שהשיבו לשאלת מיסיונרים בדבר אמונתם ודתם: "אין לנו דת מיוחדת, אנו עושים כמיטב יכולתנו."

( שולמית הר אבן, מעריב 14.8.70)

* "מפני מה אנו יהודים ? כמה מן הזרות בעצם השאלה ! שאלו את האש, מפני מה היא בוערת ! שאלו את השמש, מפני מה היא זורחת... כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכולתנו לבלתי היות מה שהננו. בקרבנו הוא הדבר, חוק הוא מחוקי טבענו... אי אפשר לבטלו, לנצחו, להכחישו... נקל לכם לעקור כוכב מרקיע השמים מאשר לעקור מלבכם אותו דבר מה הטמיר ונעלם ואין הדעת משיגתו, שעושה אתכם ליהודים"

(צזר זליגמן, תרגום אחד העם, 1898 )

* שתי תפיסות לתרבות. האחת רואה את התרבות כראות נקודה: תרבות היא כל מה שצברו והגיעו ועשו קבוצת בני- אדם מסויימת עד לתאריך ידוע, ועד כאן. באופן שהדבר נראה כנקודה. כמוקד, וכמוצג שאפשר להקיף אותו, לראותו ולהראותו.

גישה אחרת היא, לראות את התרבות כתנועה ולא כנקודה. התנועה יוצרת קו וכתמים ועוד קו ישר או נפתל, ועוד כתמים, וכן הלאה. ולפיכך, לפני הכרה זו התופסת את התרבות כתנועה, לא עומד שום מוצג גמור, שמעיד על עצמו כביכול: כשתראה את זה תדע שכאן יהודי* כי עד שגמרת לאמור, כבר היהודי אינו דומה למה שהיה בראשית דבריך. כמו בסיפור המפורסם על ארקליטוס היווני, אשר אמר, שאי – אפשר לעבור נהר פעמיים. עד שאתה עובר אותו, הוא איננו אותו נהר. הזרם עבר. גישה אחת היא דינמית, וגישה אחת היא סטטית: הגישה הסטטית רואה תרבות (יהודית או כלשהי אחרת) כהישג גמור, שאפשר לתת בו סימני- היכר, כדרך המוצגים במוזיאונים. וראיה כזאת אם של יהדות ואם של תרבות, אם של איסלאם, או של כל מה שיהיה, היא ראייה של דברים שקל לדבר עליהם, כי הם כבר נגמרו ומוצגים לפנינו בסופיותם. המוזיאון מכניס את הדברים ששוב לא ישתנו, שוב לא יתהלכו בעולם המשנה. הם גמורים, הם מאובנים, כך הם וכך הם ישנם.

וכשבאים ומדברים על יהדות ומגדירים מה זו יהדות, מציע כל אחד להביא מוצג סופי אחר לתוך המוזיאון של היהדות. אחד אומר זה המוצג, ואחד אומר זה המוצג. אלא מיד מתגלה כי אין מוצג אחד כזה, ואין באמת שום נקודה אחת. תמיד יש יותר מנקודה אחת ותמיד היו יותר מנקודה אחת. ההיסטוריה היהודית מספרת תמיד על קבוצות שהיו זו מול זו, על נביאים וכהנים, נביאים ומלכים, זוגות התנאים וכו'. עד היום לא היה, ונדמה לי שאפשר לומר כך בביטחון, לא היה מעולם דבר אחד, חיזיון מסוים, תופעה מסוימת, שעליהם אפשר לומר, הנה זו היהדות. תמיד, בצידה של כל דרך הייתה עוד דרך משנית או שולית, תמיד היו עוד דרכים מקבילות, סוטות לעיתים, ומטעות לעיתים, אבל כולם לגיטימיות- כדוגמת החסידות והמתנגדות.

ולפיכך, מי שמנסה ולצמצם ולהעמיד דברים על נקודה, ולומר הנה זאת היהדות, אלה בדיוק מראה פניה, זה כל העיקר, כאן הוא מתחיל, כאן נגמר- נמצא מעוות ומסלף, מכיוון שהוא מתאר חלק כאילו היה הכל: מתאר איבר אחד כאילו היה הגוף השלם, ומתייחס לזמן כאילו נעצר ונשאר קפוא ועומד.

דומני, שראיה של תרבות צריכה להיות ראיה, לכל הפחות, כשל שטח אבל אפילו שטח איננו טוב, כי הוא סטטי, ואילו ראיה של תרבות היא ראיה של התפתחות זורמת ושל שינויים רב- כיווניים. התפתחות כזאת לעולם איננה דמויות נאות- דשא, ולא ממטרה זולפת ולא יום יפה וטוב, אלא תמיד היא דמוית זעזועים ותהפוכות ומתח סוער קונפליקטים. אין היסטוריה בלי מתח של קונפליקטים.

(יזהר סמילנסקי, ''הישראלי כיהודי'', מתוך: ''הישראלי כיהודי- יהדות וציונות בחינוך'', עמ' 19-18 עם עובד, 1977).

* העוז להיות חילוני

"להיות לא דתי אפשר מתוך בורות, מתוך עצלות ומתוך סתמיות. אבל להיות חילוני, הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני.

…הוא חילוני קודם כל בנטילת האחריות, שאין לה מקור סמכות חוץ מלו.

חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו בלי מודה באמונת הדתי ובלתי נידון לחיי אמונה אחת כוללת, שלמה מאופק עד אופק.

להיות חילוני זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו, בלתי מחוייב מראש למצוות או לחיובים, שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות על ראשו.

אבל חילוניות אינה מתירנות ואינה התפקרות הפקר, ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת ואינה הפיכת גב לתרבות, לצבירתה ולמופתיה.

זו התקפה דמגוגית קלה מדי, אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם – הבנה בלתי דתית.

שחרור מלחץ אינו סיבה לשלם בחירות,

שחרור ממבוכה אינו סיבה כדי לברוח מן האחריות

ושחרור משעמום אינו סיבה להשעיית העולם.

אין עולם אחר, אלא רק זה, המסתובב, המסוכסך, חסר השלווה והפיוס.

לא לברוח מפניו, ואין לאן, וגם לא מצליחים. "

(ס. יזהר /יזהר סמילנסקי)

* "עומד אני עתה ובלבי הרגשה קשה, הנה עברו שמונה – עשרה שנים. השנים בהן הייתי מתחנך ומחונך לאורם של נבונים ומנוסים ממני. אולם, כאשר אני צופה ומחפש מה הם נתנו לי, ובמה עיצבוני וחינכוני כאדם יהודי בעל נפש יהודית – לא נותר לי אלא לומר: מעט.

אין אדם נולד יהודי. אין בו ''באצילוס יודאיקוס'' אשר גורם עוד בטרם נולד כי הוא יהיה ליהודי. וליהודי בלבד. במקרה הטוב ביותר הוא יוצא לאוויר העולם ובלבו חושים ונטיות לערכים יהודיים. אולם הללו נשארים כמוסים וסמויים מן העין, אם אין מוציאים וחושפים אותם לאור.

אני מנסה להרגיש ולחוש בידי- מהו הרכוש שניתן לי בשנים ההן? במה נתעשרתי ומה ירשתי ואימצתי לי כנכסי צאן – ברזל? לשווא אנסה לחפש ולמשש. לא אמצאם- כי הם אינם, וההרגשה הכללית מורה על סיכום דל וזעום למדי. אינני רוצה לומר, חס וחלילה , כי אנו ''גויים גמורים'', אך עובדה שאין בנו החושים למשהו קצת מעבר לספר הספרים שלנו (וגם בזאת עולים בי, לעיתים ספקות), למשהו הרחוק אך צעד אחד מן התנ''ך והלאה. רבים הם המקורות היהודיים היפים, אשר בענינו הם בבחינת ''גן נעול ומעיין חתום'' לבלתי הכיר תוכנם. לעיתים גובל הדבר ממש בבורות, אך לפעמים, וזה הרע ביותר, פשוט בחוסר הזדהות, באפטיה ובהתרחקות שמתוך סלידה ויראה כאחד.

החינוך היהודי איננו יכול להיות ''נחלתו הבלעדית'' של בית הספר: הוא חייב להיות מושפע, מכוון מכל האווירה, מכל מערכת חיינו במשק. בן גומר את שנות בית הספר ובצקלונו מצוי בכל אופן מטען ומשקע כלשהו ממה שלמד. אך מה יעשה איתו? כיצד ישתמש בו? ומה ישאב ממנו כאשר הוא ''חבר בודד'' ולא עוד תלמיד חמורה?

אני ממשיך לרדת בסולם תהיותי- תמיהותי, ושואל את עצמי: מדוע זה איו החיים במשק ספוגים במידה נכונה בתכנים יהודיים?

וכשאני מהרהר בכל אלו ומסתכל בוותיקים, מנקר בי כל הזמן בראשי: שמא. שמא עשו אז מהפכה גדולה שאי- היכולת להבדיל בין מה שהיה דרוש אז, לבין מה שדרוש כעת, ועוד יותר מזה- קפיאה על שמרי האידיאות של הימים ההם – יוצרים בבני – הוותיקים מעין פסיכוזה אנטי- דתית חסרת שחר. מסתכל אני בוותיקים ותוהה: הם הרי עוד היו ונולדו באווירה היהודית- הגלותית- מדוע זה, איפוא, לא יורישו גם לנו, ולו רק מעט מזעיר, ממה שספגו הם מהוריהם?! הרי לא יתכן שהכל היה פסול ונפסד, עד כדי הצורך להשמידו לתמיד. מדוע הם שותקים, מדוע אין הם אומרים דבר- מה לבניהם?

יאמרו החברים: הנה לנו חג הפסח וראש השנה, חנוכה ופורים- חגים כה יפים ומשותפים לציבור כולו. וכי מה תרצה עוד.

ואני אומר: לא די לנו בתכנים היהודיים המתקיימים אצלנו בציבור במסגרת חברתית כוללת".

(גלעד, קיבוצניק מבית השיטה)

אחי - היכן אתם ובמה אתם יהודים?/הרב מנחם מן ש"ך

עם ישראל שעבר גלות אחר גלות, גזירות אחרי גזירות, טביחות ושמדות, שריפות והריגות, עמים חזקים עמדו עליו להשמידו ובכל זאת אותם אומות אבדו ואילו עם ישראל ניצב כבר אלפיים שנה מול כל הקמים עליו, בידיים ריקות, ללא נשק, כיצד הוא הצליח להתקיים? כיצד הוא הצליח לגבור על כל אויביו? מהו סודו של עם ישראל ואיזהו המופת שבזכותו הוא עומד וקיים?

האות והמופת שלנו כי אנחנו יהודים, ובזה אנחנו חזקים יותר מהם. יהרגו את האב אבל הוא חינך את בנו והבן ימשיך את הדרך. האב לא יוכל ללכת לבית כנסת אבל הבן ילך. האב כבר לא יוכל ללמוד אבל הבן ילמד. הוא לא ניתק את מורשת אבותיו, הוא לא ניתק את הקשר איתם. הוא קשור עם אבותיו אברהם יצחק ויעקב, הוא קשור עם הדורות הקודמים של תנאים, אמוראים וצדיקים.

זוהי חיותו של היהודי, כל עוד נמשך הקשר שלו עם אבותיו, כל עוד הוא ממשיך להתנהג בדרך האבא והסבא ואינו מחפש חכמות אחרות ואידיאולוגיות זרות, אזי הוא חי, ואלו שעזבו וניתקו את הקשר הם מתים. הוא ממשיל ללמוד את החכמה של עם ישראל, ואלו שניתקו את הקשר אינם לומדים את חכמת ישראל. הם גם יהודים, הם בני ברית, אך האם הם יודעים מהי החכמה שלהם? וכי כאשר הם לומדים חכמות זרות בכך הם יבקשו להתייחד? הרי חכמות אלה גם אומות העולם יודעות. וכי כאשר הם פותחים חומש הם יודעים את ביאור המילים? הם זרקו את החומש ניתקו את הקשר עם אבותיהם ואם הקשר הזה נותר הם מוכרחים להאבד. אומה שאין לה קשר עם אבותיה הרי מלכתחילה היא אמורה להאבד, לא תקום ולא תהיה.

(הרב שך)

*"

הרב מרדכי פירון

יישותו של העם מבוססת על תחושה מרכזית אחת: הברית שבין עם ישראל לבין אלוהי ישראל. זהו רעיון הרעיונות, עיקר העיקרים, יסוד היסודות של עם ישראל, לאורו פעל וחי בכל הדורות: ברית בין האדם מישראל לבין אלוהי ישראל.

ברית זו הפכה את היישות הלאומית של עם ישראל ליישות מטאפיזית ולא ליישות פיזית. בהקשר לאומה הישראלית – אנחנו מדברים על ''עם קדוש''. מה זה קדוש? קדוש ביהדות- בהתאם להגדרה הפילוסופית. היינו, מובדל, מופרש, שונה איכותית וייחודית מכל השאר. כאשר אמרנו על עם ישראל שהוא קדוש- נתכוונו להיותו עם מובדל , שונה, ייחודי מכל יתר העמים שבעולם. את יתר העמים שבעולם ניתן להגדיר בדרך סוציולוגית, חברתית, ראציונלית- לאומית. האומה הישראלית – יסודותיה, שורשיה- ביישות הפיזית כמות שהיא, ברם, משמעותה והצדקת קיומה- בתפארת המטאפיזית. זהו מובנו של עם קדוש. אנו מדברים על ''הקדוש- ברוך- הוא'', ועל האומה הישראלית כעם ''קדוש''. כתוב בתורה: ''קדושים תהיו''. ומהי המוטיבציה? ''כי קדוש אני''. באתגר זה טמונה כל המוטיבציה לקיומו של עם ישראל".

(הרב מרדכי פירון, הרב הראשי לצה''ל)

* רק על –ידי שמירת המורשת הזאת של ייחודנו הרוחני, המתבטא באורח חיים המושתת על מצוות ונוהגים ועל מסורת ומסירות נפש בחיי היום- יום, * יכולים אנו להבטיח את המשך קיומנו, ורק אז תישאר היהדות נצח ישראל שלא תשקר.

המדינה אינה יכולה להיות לתוכן ומטרה שלמענה אנו חיים כיהודים. זה לא יתכן. אנו מודים בזה שבארץ ישראל אפשר לקיים את היהדות ביתר מקוריות ובפחות סבל, ובפחות מסירות וביתר יעילות – אבל רק כאמצעי למטרה, שהיא היהדות על תוכנה ונשמתה המקורית".

(הרב שלמה גורן, לשעבר הרב הראשי לצה''ל)

* "מה נותנת דת ישראל ליהודים לא דתיים?"

מדברי תבינו שהתשובה תלויה במידה מרובה

באותו יהודי לא-דתי גופו.

אם יסכים למזג עצמו ואת הקרובים לו

עם רוח העם - עשויה דת ישראל להעניק לו הרבה.

היא יכולה לתת לו את הידיעה הפנימית על רוח העם,

היא יכולה לסייע לו בבניין השקפת עולם שתהיה נובעת ממעמקי רוח העם היהודי,

היא יכולה לתת לו חינוך שיביא לעיצוב טיפוס יהודי,

שנראה לו כאידיאלי לפי מהותה של היהדות,

ולא רק כפי שהטיפוס היהודי היה בעבר. כל זה מסייע להקמת הגשר.

לעולם לא יהיה ביכולת הדת לתת ליהודי לא-דתי

מה שהיא נותנת ליהודי דתי: הרגשת האחדות עם הנצחי והמוחלט, הדחיפה לפעולה שנובעת מתוך צו עליון,

הכרת ההשתייכות לאלה שהוטל עליהם

בפעולה ובמחשבה להורות את דרך אלוקים עלי אדמות ולהדריך בה את עצמם ואת אחרים.

הדת לא תוכל לתת ליהודי זה את ההרגשה

שהיא נחלתו של היהודי הדתי ברגעים הקדושים ביותר.

אבל אם לאחר שבכוח רצונו ייצור לו חיים

בהתאם לעקרונות שציינו,

ירצה ברגע מסוים לעשות חשבון הנפש

למרות הכל תהיה לו הרגשה שאפשר לבטאה בפסוק:

"כי שרית עם אלוהים ועם אנשים - ותוכל".

(ד"ר אהרון ברט, היסטוריון בן-זמננו, מחבר הספר 'דורנו מול שאלות הנצח')

@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@