התמודדות עם מצבים בחיים

שלום רב! אני רוצה להעביר פעולה לנוער על התמודדות עם מצבים בחיים בכוחות עצמי ולא בריחה ממצבים אלו ע"י סמים ותופעות רעות אחרות, אשמח אם תוכלו לשלוח לי מקורות, ליטל.

טלפון :

סניף :

תשובה

התמודדות עם מצבים בחיים

שלום רב.

התלבטתי כיצד להתייחס לנושא המאד חשוב שהעלית, והחלטתי לצרף, במקום מקורות "מקוריים", רצף של מאמרים הלקוחים מאתר בשם "עצת נפש", וכל הזכויות שמורות להם.

האם לשתף את החניכים במקור? לענ"ד כן.

המאמרים אנונימיים, למעט 2 האחרונים, וחבל.

אם תרצי מקורות ראשוניים, חזרי אלי ואנסה אי"ה לעזור.

פעולה פוריה!

מאמרים:

להיות מי שאני

להיכשל כמו שצריך

המתכון לאושר

להישאר צעיר לנצח

מימוש עצמי

שחורי

יריד העושר

1) להיות מי שאני

מסע החיים הוא ארוך ומפרך. הוא אינו סטטי, יש בו הרבה עליות ומורדות* לפעמים אנו עצובים ומדוכאים ובחלוף הזמן שוב אנו שמחים ומאושרים. לרוב איננו איתנים ברגשותינו לאורך זמן, הרגשות והתחושות שלנו משתנים מעת לעת ומיום אחד למשנהו, כבני אדם איננו נמצאים באותו מצב רוח באופן תמידי.אולם בימים של עצב או דיכאון ומרה שחורה, איננו רואים בכך שום תכלית, אנחנו יכולים לקלל את כל העולם שמסביבנו ואפילו לשנוא את עצמנו. לפעמים, בידיעה או בחוסר מודע, אנו נוטים להאמין שאיננו מוצלחים בכלום ושאיננו שווים דבר.

כולנו רוצים שהחיים שלנו יהיו מלאי סיפוק ומשמעות. כולנו היינו בוחרים לחיות חיי הצלחה תמידיים, חיי שגשוג וצמיחה, אולם החיים מורכבים יותר ולא תמיד הם מאירים לנו פנים.

חיינו מורכבים מניסיונות וכישלונות, מעליות רוחניות וממשברים באמונה. לפעמים נדמה שכל מאבק רוחני אישי הוא מיותר ואינו מניב פירות, שכל המלחמות התמידיות האלו נגד התאוות שלנו ונגד הדחפים היצריים שבתוכנו מיותרים ואולי עדיף פשוט לזרום עם הרוח ולתת מימוש ליצריות שבנו.

אין זה אומר שאיננו קשורים לשורשי האמונה בה' ובתורתו, אבל לפעמים אנחנו תוהים* השאלה שמעסיקה אותנו באופן תמידי היא: בשביל מה להוציא כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ על החיים, לא יותר פשוט ליהנות ואח"כ לתת את הדין? אנו מטילים גם ספק בכוחותינו, האם בכלל נצליח אי פעם בכל המאבקים האישיים האלה? ועוד אינספור שאלות של השקפה ואמונה.

ולפעמים כל זה מעבר לזה, לפעמים אנחנו פשוט נחים לרגע ושואלים שוב ושוב שאלות קיומיות לגבי עצמנו, כאילו שהיינו מעדיפים כלל לא להיות קיימים. כמה מאתנו היו מסכימים להחליף את התוכנה שלנו עם מישהו אחר? כמה פעמים ביום אנחנו פוזלים למדשאות השכנים ? כמה מאתנו היו בסוף היום בוחרים להיוולד על כוכב אחר?

בחלק זה נדון בנקודות אלו, שהם מרכיבים חיוניים מחייו של כל אדם, ושייכים להתמודדויותיו של כל אדם באשר הוא עם החיים.

אם נרצה, נוכל לסכם את זה בשלוש מילים שהן בעצם : "להיות מי שאני".

2) להיכשל כמו שצריך

בניגוד למה שרבים חושבים, כל אדם יכול להשיג כמעט כל מה שהוא רוצה. השאלה היא רק, האם הוא מוכן לשלם את המחיר שדרוש?

כמו שלכל חפץ יש מחיר בהתאם לערכו, כך גם כל דבר בחיים. כפי שאי אפשר לקנות דירה בת ארבעה חדרים במחיר של דלת או חלון בודד, כך אין שום אפשרות להגיע להישגים מרשימים בלי השקעה מתאימה. מטבע הדברים, מאמצים קטנים יביאו הצלחות קטנות, וככל שיגדלו ויתרחבו המאמצים, הסיכויים להצליח יגדלו בהתאם. התמורה תהיה תמיד בהשוואה להשקעה.

הבעיה היא שכולם רוצים להצליח, אך לא כולם מוכנים לשלם את המחיר* לא כולם מוכנים להשקיע המאמצים הנדרשים כדי להגיע להישגים שהם מבקשים להשיג.

המבוא להצלחה

אבל גם מבין אלה שכן מוכנים לשנס מותניהם, להשפיל את השרוולים ולהשקיע את המירב כדי להגיע אל ההצלחה, רבים הם המאוכזבים והנכשלים. חלקם תולים את האשמה בגורמים חיצוניים וחלקם – בקוצר ידם ובנחיתותם.

אלה וגם אלה טועים טעות מרה.

אילו הצלחה הייתה קלה, הרבה יותר אנשים היו מצליחים, וכי מי אינו רוצה בכך? הבעיה היא, שמעטים הם אלה שמוכנים לקחת סיכונים ולסבול כאבי הכישלון. הם פשוט לא למדו איך להתמודד ולהתייחס לכישלון, ולכן רבים כל כך אינם מצליחים לתרגם את מחשבותיהם למעשים.

בצורה פרודוקסאלית, גרעין ההצלחה מסתתר בתוך הכישלון. מסתבר שהדרך אל פסגת ההצלחה לא נמצא במרומי ההר, אלא מסתתר דווקא בשפלה. רבים אינם שמים לב שכדי להצליח הם חייבים ללמוד דווקא איך להיכשל .

יתר על כן: "עסקת החבילה" של ההצלחה מכילה כישלונות רבים וצורמים. הפתגם אומר :"אין סיכוי בלי סיכון". מי שאין לו אומץ לקחת סיכונים ואינו מוכן לסבול כישלונות, אין לו שום סיכוי, וכגודל הסיכוי כך גם גודל ההצלחה. רק מי שמוכן להסתכן ולהמשיך בניסיונותיו גם אחרי שייכשל שוב ושוב, רק מי שדעתו נחושה להמשיך ולנסות ללא ליאות - יצליח בסופו של דבר. הכישלונות יחשלו אותו. מהכישלונות אפשר ללמוד המון. יתירה מכך, הם, הם המבוא להצלחה.

למעשה אין כמעט שום אפשרות להשיג משהו בר קיימא בלי להיכשל. הבה וניקח, לדוגמא, את תהליך הלמידה של ילד קטן. אין אדם בעולם המסוגל ללמוד, בפרק זמן קצר יחסית, כה הרבה כמו שתינוק לומד בתקופה הקודמת של חייו. כאשר הוא נולד, אין לו שום יכולת ממשית לעשות מאומה בכוחות עצמו. הוא לא יודע את השפה שהוריו מדברים, אינו מבין משמעותם של הדברים שהוא רואה ואינו יכול לבטא את מה שהוא רוצה. תוך תקופה מאוד קצרה הוא מתחיל לקלוט מה שקורה סביבו, להבין את שפת אמו, להכיר את האנשים הקרובים אליו, לזהות חפצים, להתיישב, לקום על רגליו וללכת בכוחות עצמו. המתבונן יווכח שבפרק זמן קצר יחסית, הוא מתאמן ולומד דברים בקצב מדהים, הן מבחינה כמותית והן איכותית.

כדי להמחיש את כמות המידע והמיומנות שתינוק צריך ללמוד ולרכוש כדי לתפקד כראוי, די להתבונן בעובדה שכדי לשבת על כסא מבלי ליפול, אנו מפעילים כשלוש מאות שרירים שונים! וזה עוד לפני שהוא לומד לאזן את גופו שלא ייפול בעת שמתכופף להרים משהו או כאשר הוא זוקף את עצמו כדי לצעוד קדימה. כל דבר, קטן ככל שייראה בעינינו הבוגרת, טומן בחובו שילוב נפלא ומדהים של יכולות וכישורים.

עכשיו צאו ובדקו, האם קיים דבר אחד שילד יכול ללמוד מבלי להיכשל עשרות או מאות פעמים?! עד שהוא לומד ללכת – כמה פעמים הוא נכשל ונופל, קם ומנסה שוב? כמה "אימונים" וכמה תרגילים עליו לעשות עד שהוא לומד "לקלוע" ולהכניס כף אוכל לפיו מבלי לשפוך את רוב תכולתה על השולחן או הבגדים? אילו מאמצים עליו לעשות עד שהוא מצליח להוציא מפיו דברים מובנים? ואף אם המבוגרים אשר סביבו יצחקו על ניסיונותיו הכושלים, בכל זאת הוא לא יתייאש. אחרי מאות כישלונות הוא ינסה שוב באותו עוז ובאותה מידה של מרץ כבראשונה!

האין זה מפליא?! האין אומץ הלב והגבורה העילאית שילד מראה ראויים לכל הערכה?

סוד הלימוד וההצלחה טמון דווקא בניסיונות החוזרים ונשנים להתגבר על כישלונות מבלי להתייאש. בעצם, זוהי הדרך היחידה להצליח! נסו לדמיין מה היה קורה אילו אנחנו המבוגרים, בגיל שלנו, היינו חייבים ללמוד את הדברים הללו, כמה מאתנו היו מצליחים ? מהיכן היינו מגייסים האומץ לקום ולנסות שוב אחרי כישלונות מצחיקים החוזרים ונשנים בקצב מטורף? הרי היינו מתביישים לנסות שוב, שמא ניכשל, וחיש מהר היינו מגיעים למסקנה המייאשת והמתסכלת שכבר לא נצליח לעולם ואין טעם לנסות שוב.

לקטנים אמנם אין עוד "שכל" להתבייש ולעשות חישובים "הגיוניים" שכאלה, אבל אוי לנו אם זוהי התוצאה של "תבונתנו הבוגרת"... האם זה שכל וזה שכרו?! הרי במקרים אלה, העובדה שאנחנו "מבינים" יותר מילד קטן, פועלת לרעתנו! הבנתנו הורסת אותנו ופוגעת בסיכויינו להצליח!

עצוב להיווכח כמה אנחנו מפסידים מחוסר תעוזה ומגודל הפחד להיכשל.

יתכן שהאשמה אינה תלויה בנו* אולי אשמים אלו שלא לימדו אותנו איך להיכשל *אלה שמתחו עלינו ביקורת כשלא הצלחנו מחוסר ידע או מיומנות, ולא השכילו לעודד אותנו ליפול ולקום. להיכשל ולנסות שוב ושוב בלי להתבייש ובלי להירתע.

מי לא נכשל?

טעות כואבת זו באה לידי ביטוי בצורה חריפה בלבטיהם של בחורים צעירים שבקושי התחילו לחיות את חייהם, ולפעמים ניתן לשמוע אותם מדברים בייאוש על חוסר הטעם לנסות אחרי שנכשלו כמה פעמים. הייאוש אוכל כל חלקה טובה בהם, ועושה בהם שמות, אחר שרוח הקרב שהלכה לפעמים בילדותם, התפוגגה ועברה מן העולם, ודווקא בידי אלה שכל רצונם היה לחנכם להיות "הכי טובים" . לא גילו להם את הסוד הכל –כך חיוני, שכאשר מישהו נכשל אין זה אומר שהוא נכשל, אלא שהשיטה שניסה נכשלה, ולכן עליו לחקור למה נכשל, מה לא עשה כהוגן, ולבדוק גישה אחרת בלי פחד ובלי ייאוש.

כאשר בונים בית, אפילו ארמון מלכים, מלאכת הבניה מלוכלכת מאוד. בעת הבניה הכל מלא אבק, פסולת וטיט, והכל נראה כמו אחרי הרס וחורבן. כל מי שיכנס לתוך הבית באמצע הבניה יתלכלך ובגדיו עלולים להיקרע, אבל רק מי שיהיה מוכן לעבור את זה ולדשדש בלכלוך המשווע מתוך הבנה שאין שום אפשרות לבנות בצורה "נקיה", יצליח לבנות את הבית ויזכה לראות בתוצאות המיוחלות. אלא שבניגוד לבית אבנים, הרי כאשר האדם ניגש לבנייתו העצמית, אינו יכול לשבת בצד ולשכור בנאים ופועלים...

מי שחושב שיש לו סיכוי לבנות את עצמו מבלי "להתלכלך", מי שחושב שהוא יכול להגיע לפסגה בלי למצוא את עצמו מוכה וחבול לעתים תכופות, אינו אלא טועה.

גם אם הכישלון יהיה צורב, מביך, כואב , הרי ש"יש חיים אחרי הכישלון". זה אינו "סוף העולם", ולפעמים שום הצלחה לא יכולה לעזור כמו כישלון.

זכור : האפסים עושים את המיליונים.

3) המתכון לאושר

פעמים רבות אחרי שזה קורה לי, ולפעמים בלי שום קשר לזה ,לפחות לא באופן ישיר, אני מוצא את עצמי שקוע בעצבות. עצבות אשר ממלאת את חיי. אני שוכח באותם זמנים את רגעי השמחה שהיו לי בחיים, וכל מה שנראה באופק הוא ענן שחור כבד שמכסה את השמיים הבהירים.

למה אנחנו עצובים? מה ניתן להפיק מתחושת העצבות ?

העצבות היא בעצם סימן מעמקי הנפש שלנו, שמשהו לא בסדר אתנו, שעשינו באיזשהו מקום טעות בבחירה שלנו או בהסתכלות שלנו על עצמנו, שנשמתנו הסתלקה מאתנו. שהניצוץ האלוקי שהיה בנו קודם כבר לא נמצא ועכשיו צריכים אנו לעשות שוב חושבים.

זהו סימן שמורה לנו לעצור ולחשוב על הדברים שעשינו ואולי עדיין עושים. העצבות היא איתות בשבילנו להבין היכן אנו נמצאים, ולאן אנו הולכים, ולכן העצבות במינון הנכון ובזמן הנכון עוזרת לנו להתפתח ולהשתנות. כי דרכה אנחנו יכולים לאבחן מי אנחנו כרגע באמת.

שים לב: העצבות הוא מין כאב כזה בנפש, וכשמרגישים כך כדאי לבדוק: למה אנו חשים כך?

המצב הטבעי שלנו הוא שימחה, שימחה אמיתית הנובעת מן הקדושה. כשאדם שמח, סימן שהנפש שלו שמחה עם הדרך שבה בחר.

כשאדם מרגיש תחושת עצבות עליו לפשפש במעשיו, ברגשותיו ובמחשבותיו. לבדוק ולראות היכן הוא טעה, היכן נהג שלא כשורה. אחרי שאנו מוצאים פה ושם נקודות , ננסה לקבל על עצמנו לתקן את אותן נקודות רגישות. מובן שלא ניתן לתקן את הכל בבת אחת, אך יש לקבל קבלה מעשית. תנסו לומר להקב"ה תפילה כזו: "רבש"ע, אני אשתדל במה שאני יכול".

אחרי שהאדם מפשפש במעשיו, ומקבל על עצמו להשתנות, אפילו שבתוך ליבו הוא יודע שייכשל שוב, כיון שניסה מתוך רצון טוב לשפר, הוא כבר ירגיש יותר שמח. יתרת העצבות שנשארת לו, זהו רמז משמיים, שדרכו היצר בא להכשילו, כי דרכו של היצר היא להעניק לנו תחושות שונות, אך עלינו ללמוד כיצד לנצל אותן כראוי.

לכולנו יש לפעמים זמנים של עצבות, אף אחד אינו מושלם. אך עם זאת עלינו לזכור תמיד : שאותה עצבות היא סימן , היא תמרור שמראה לנו את הדרך.

4) להישאר צעיר לנצח

אתה כנראה מוטרד מהשאלה מדוע יש ימים שבהם אני מתוח ועצבני וימים של שלווה פנימית ושמחה. מעולם לא הרגשתי כאלה תהפוכות קיצוניות מדקה לדקה. רק בתקופה האחרונה התחלת להרגיש את סופות הרגש האלה מבפנים. מדוע זה קורה ? למה ? אתה לא מפסיק לשאול.

מה הגורם למצבי הרוח האלו?

כשבני נוער מתקרבים לתחילת ההתבגרות, הם מתחילים להתלבט בנוגע לזהותם והדימוי העצמי שלהם. בתקופה זו אתה מתחבר יותר אל חבריך מאשר אל הוריך, חשוב לך במיוחד להיות מקובל ורצוי בן חבריך. אתה מבין שאינך ילד יותר ואתה מחפש את החופשיות ,אולם יחד עם זאת אתה עצוב בגלל שהגיעה לקיצה תקופת הילדות.

אתה נמצא בתקופה של בלבול, בתקופה רצופת ניגודים - מצד אחד כיף ומרגש להיות מתבגר, ומאידך גם קצת מפחיד. אתה רוצה להיות עצמאי ולקבל החלטות לבד אבל אתה לכוד ברגשותיך בין להיות ילד לבין להיות מבוגר. זה ייקח קצת זמן עד שתרגיש נוח עם שינוי זה.

גם בגלל הסיבה הביולוגית אתה נתון למצבי רוח משתנים. בגלאי 15-10 הגוף שלך מתחיל לייצר הורמונים מיניים. בטח כבר שמעת על אלו, הם נקראים טסטוסטרון. הם אלו הגורמים לשינויים פיזיים בגופך. אך יחד עם זאת הם גם גורמים לשינויים הרגשיים - הירידות והעליות שלעיתים נראות לך כאילו מחוץ לשליטתך.

אם תבין שכולם חווים את אותם שינויים במצבי הרוח כמוך, ייתכן ויהיה יותר קל לך להתמודד עם התופעה.

לפניך כמה הצעות לשפר את מצבי הרוח שלך:

התעמלות: התעמלות על בסיס קבוע מעודדת ייצור בטה - אדורפין, הורמון השולט ברמת המתח ומשפר את מצבי הרוח. צא לריצה קלה , רכב על אופניים, עשה שכיבות שמיכה או כפיפות בטן.

בכי: אין שום דבר רע בבכי. בכי ישפר את הרגשתך. אולם אם אתה עצוב רוב הזמן, או שהנך מדוכא ולא מצליח לצאת מתחושת העצבות, אתה זקוק לעזרה מקצועי.

יצירה עצמית: התחל בכתיבת פנקס או יומן. כתיבה יכולה לסייע לך בארגון והבעת רגשותיך, ואולי להבהיר את העניינים. חשוב להביע את מה שאתה מרגיש. אל תצנזר את עצמך, הבע את מה שאתה מרגיש. תוכל לעשות זאת גם באמצעות מוזיקה, ציור, פיסול או צורות אומנותיות אחרות.

שינה טובה: למרות שקשה למצוא מספיק זמן, מנוחה טובה חשובה. בעיקר כשאתה עייף, הכל נראה רע, והרבה יותר קל להתעצבן ולהרגיש רע.

כוח הדיבור: חשוב לשוחח עם אנשים בהם אתה בוטח, חברים שיכולים לספר לך גם כן על הקושי שלהם או עם הוריך. ההסתגרות בעצמך, ושמירת רגשותיך בפנים אך ורק יחמירו את המצב.

זכור! בלבול ועצבות הינם חלק מהחיים, בייחוד בגיל הנעורים.

5) מימוש עצמי

מה זה מימוש עצמי?

כמעט כל בני האדם מחזיקים בלבם חלום. החלום שונה ומשתנה מאדם לאדם. אחד רוצה להיות רב, השני תלמי חכם והאחר עורך דין מצליח. אין הסבר מדוע כל אחד בוחר אחרת. אין הסבר מניח את הדעת מדוע דווקא אתה רוצה להיות ראש ישיבה ואילו שכנך רוצה להיות רופא שקובע עתם לתורה ? אולי התשובה הפשוטה ביותר היא - "ככה". לכל אחד חלום, והחלום צריך להתממש אם הוא באמת בעל משמעות עמוקה לאותו אדם.

בדרך כלל, בגיל צעיר אנו נמשכים באופן אינטואיטיבי לחלום שלנו. הסיבה לכך היא שבגיל צעיר אנו משוחררים יותר, ופחות עמוסים בפחדים - ולכן האינטואיציה שלנו מפותחת יותר ומקלה עלינו לזהות את החלום שבלב שלנו. חלק מהאנשים שמגלים את חלומם ממשים את עצמם כבר מגיל צעיר. ואולם, רב האנשים קוברים את החלום שבלב באיזושהי מגרה עמוקה וממשיכים הלאה בחיים אחרים ושאולים - ודאי לא בחיים האמיתיים שלהם.

כשרון הוא גם מחויבות

הסתכלו. האריה מטבעו טורף. הלויתן מטבעו צולל. ובני האדם? בני האדם מטבעם צריכים לעסוק במה שהם טובים בו ולממש את החלום שבלב שלהם. שאלו את עצמכם - האם ייתכן שהאריה יעסוק בצלילה? האם ייתכן שהלויתן ינסה לרוץ אחרי זברות? כל אחד מאתנו יכול לממש רק את החלום שלו, ומוטב שיעשה כן, משום שזה הדבר שבו תוכלו להצטיין, זה הדבר בו תוכלו לתרום הכי הרבה לאנושות ולעצמכם, וזה הדבר שאתם מחויבים לעשות - עבור עצמכם ועבור החברה בה אתם חיים.

זכרו, הטבע אינו בזבזני. אם הטבע נתן לכם כשרון גדול בתחום מסוים - אינכם יכולים כך סתם להשליכו לפח. לצערנו, מי שלא מממש את עצמו פוגע לא רק בעצמו אלא גם באחרים. תחילה הוא פוגע בעצמו, משום שאדם בעל כשרון מבוזבז תמיד יהיה אדם לא מאושר, מריר ומתוסכל. אולם לא רק בעצמו הוא פוגע - אלא הוא פוגע באנשים רבים נוספים. בכך שהוא לא פונה למקצוע המתאים לו הוא מונע מעשרות ואולי מאות ואלפי אנשים ליהנות מפרי כשרונו הייחודי. כך למשל, אם הוא רופא, למרות שהחלום שלו היה להיות רב, מנהיג קהילה, ייתכן שמאות אנשים בעולם נפגעים מחוסר המימוש שלו דווקא כמנהיג קהילה, משום שאילו היה רב חשוב היה יכול לשפר את הקשר הרוחני שלהם אל ה' ואל הרוחניות הפנימית שבהם. הוא יכל להדריך אותם למצוא דרך חדשה בעבודת ה', אך את הדרך הזאת הוא לא זכה לגלות. וכך מאות ואלפי אנשים נפגעים בחיי הנצח להם מהפחד של אדם מסוים שלא לממש את עצמו ולהקשיב ללבו - עד כדי כך חשוב שאנו נממש את עצמנו.

לחיות את החלום במציאות

הקב"ה מטיל עלינו אחריות רצינית כאשר הוא מעניק לנו את כשרונותינו. עלינו לנצלם כראוי, עלינו להיות מחושבים כדי להפיק מהם את התועלת לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא. כשרונותינו יכולים לקבוע בחיי הנצח שלנו.

קיבלתם מתנה ייחודית. אולי אינכם מודעים לכך כרגע. אבל אתם מחזיקים בידכם את המפתח להמצאה חשובה שתתרום לאנושות, או אולי לדרך חדשה בעבודת ה', או אולי לרעיון שיקל על מאות ואלפי אנשים את החיים, או אולי לשיטה שתעזור לאנשים לחיות בנוחיות וביעילות גדולה יותר. כן, אתם מחזיקים בלבכם את הפתרון לבעיה קשה כלשהי שרק אתם יכולים לפתור.

אם אינכם נותנים דרור ללבכם ומאמצים את המתנה שקיבלתם - אתם חוטאים לעצמכם. תנו לעצמכם את האפשרות לתרום. אפשרו לעצמכם להיות אנשים טובים יותר בכך שתהיו מה שאתם באמת. תנו מעצמכם - ותקבלו עולם ומלואו. ממשו את החלום שלכם - ותחיו חיים בעלי משמעות אמיתית.

6) שחורי

מאת : אהוד פריס

"היי, מה נשמע?"

נשמע קול מהדהד בערגה.

אדון שחורי התבונן לצדדים,

ולפתע הבחין בחברו הטוב נעים.

"אדון שחורי החשוב והידוע לכל,

מה הנך יושב לבדך כך על החול?"

"אָה... נעים" "אין לי כבר כוח,

הכל מעצבן אותי בא לי לברוח".

"אני ממש המום ידידי!

שחורי העשיר החשוב והעולמי,

נאנק ונאנח בדאגה,

בוודאי ארע דבר מה נורא..."

"לא... לא... לא ארע דבר,

אני פשוט עצוב מבולבל ומהורהר".

השניים מצאו ספסל שקט וצדדי,

והחלו לשוחח בקול חרישי:

"אתה נשמע לי לגמרי לא מרוצה",

אמר נעים בקול מעושה.

"האם אתה מרגיש בריא?

אולי תיגש לפרופסור שגיא?"

"לא... לא... אני מרגיש כשורה,

רק שאמש בערב הייתה לי פגישה,

לקוח רציני הגיע לביתי לסגור עסקה,

ואני ישבתי לי בוילתי,

וארוחה דשנה הורקתי לקיבתי,

ובדיוק שהלקוח הגיע סוף סוף,

עקץ אותי יתוש זעיר וחצוף,

התחלתי לגרד בעורפי בטרוף ממש,

עם מזלג כפית שמתי אפילו דבש,

ולא רק שזה החמיר לי את העקיצה,

עוד נוספו כמה מעופפים לזלול מהארוחה.

[דבש טרי מהקופסה]

מה אומר ומה אדבר חברי,

הלקוח שישב לצדי,

הבחין מיד בהתנהגותי המוזרה,

קם ממקומו ברתיחה,

חרפני וגדפני בצעקה,

ועזב את ביתי בטריקה.

מזל שלמחרת הייתי שקוע בעבודה,

זה הוציא אותי מעט מהדאגה."

"ובעבודה אתה מרוצה?"

שאל נעים בקול רפה.

"איך העסקים עם הבוס, הולכים יפה?"

"עזוב אותי מהעסקים,

הדם עולה לי לראש מעצבים."

"מה ארע?"

שאל נעים בדאגה.

"רק לפני יומיים",

השיב שחורי מקפץ אגרופיים,

"בקש ממני הבוס להגיש קפה למשרדו,

אני כמובן קפצתי מאושר שאין כדוגמתו,

כבר מזמן רציתי לבקש העלאה בשכר,

אני עובד קשה וחוזר הביתה מאוחר.

תוך שתי דקות לערך,

אחזתי בידי תחתית מהודרת,

שעליה נחה מפית מהודרת,

ומעל מונחת כוס קפה ריחנית,

פסעתי לחדר המנהל בהרגשה עילאית,

ותוך כדי פסיעה איטית,

נתקלתי בפינת השולחן, בזווית.

מיותר לציין שהכוס התעופפה,

היישר אל פניו של המנהל שהיה שקוע בשיחה.

מרוב הלם נעמדתי מולו דום בחרדה,

לא הצלחתי להוציא מפי אפילו מילה.

חליפתו של המנהל טונפה כולה,

והמסמכים שעל שלחנו כוסו בשכבה סמיכה.

המנהל קם מכיסאו זועף פנים,

וצעק עלי בכל כוחו:

'לך לביתך עוף לי מפה!'

ואז אשתי עלי לחצה,

לשוב לעבודה במהרה.

'רוצה אני לחיות ברווחה!'

היא מיררה ובכתה

ואת אפה קינחה.

[טוב... למחרת התקשרתי אליו ובקשתי סליחה,

והוא החזירני לניסיון, לתקופה.]

"אני שומע. ואיך עם האישה, אתה מסתדר?"

שאל נעים בקול מהרהר.

"אה... כן... לא... יחסית..."

השיב שחורי באנחה חרישית.

"בא ואספר לך מה ארע?

בדיוק לפני יממה,

אחותי הצעירה נחמה,

חיתנה בת בשם רוחמה

ובדיוק בערב החתונה,

ממש לפני שעמדנו לצאת לאירוע,

שמעתי זעקה בקומה העליונה,

ומיד עליתי לשם בבהלה.

אשתי נעמדה מול המראה

ועיוותה את פניה בדאגה,

'מה ארע, את חולה?'

שאלתי בחרדה.

'נגמר לי הצבע הירוק!

אתה יודע זה שעושה לי את הפנים נוצצות וצעירות.'

'ומה בדיוק את רוצה שאעשה עכשיו?'

שאלתי בטון עמוק ומאוכזב,

'אנו כבר באיחור,

עזבי כעת את הצבע הארור!'

'לא.. לא.. אני לא מוכנה!'

השיבה אשתי בצעקה,

'לחתונה אני לא באה!

אתה לא מבין אותי,

ללא הצבע הירוק, האיפור כלל לא הולם אותי,

לך לבדך, עם אמך. עזוב אותי'.

כמובן שלחתונה לבד לא הלכתי,

וכשהתקשרתי למחרת לאחותי נחמה, לאחל מזל טוב לנישואים,

לא הועילו לי כל התירוצים השונים,

היא טרקה עלי את הטלפון בָּפַּנים,

ומאז פסקו בינינו כליל הקשרים.

העיקר שהילדים בריאים ושלמים,

ואינם יודעים מאומה מכל הסכסוכים.

"ואיך באמת הילדים?"

התעניין נעים.

"הוי.. הילדים... הילדים...."

השיב שחורי ועניו השפיל,

"אני לא יודע מהיכן להתחיל.

ילדי יותם בן השלוש,

כל היום מעלה לי את הדם לראש,

'אני רוצה אופניים!

שתי זוגות מספריים!

ושלוש ערדליים!'.

וכשאני לא מציית לו מידית,

הוא צועק וצורח בלי להפסיק,

ברם, כשאני נכנע לו לבסוף וקונה,

למחרת הכל חוזר על עצמו, מאומה לא משתנה.

דורש הוא ספרים מצוירים,

מכונית על שישה גלגלים,

ועפיפון עם סנפירים.

איני יכול להתמודד איתו,

לא אפרט מידי על אחיו עידו...

כבר מזמן גר הוא אצל סבתו,

אלי הוא תמיד מתחצף,

ומפנה לעברי תדיר עורף,

ואחותו הגדולה נעמי,

מסיתה אותו בקביעות נגדי.

אני לא יודע, מה לעשות?!

לכל אחד קניתי כבר שלוש דירות,

מה ממני הם רוצים,

פיארתי ואיבזרתי להם את החדרים,

עם שפע של משחקים וצעצועים [חדישים],

מכל טוב ובכל התפנוקים,

בכדי שיהיה להם בבית לגור נעים."

"ומה עם הבית שלך?"

שאל נעים בגניחה,

"נעים לך להגיע אליו למנוחה?"

"על מה אתה מדבר,

על מנוחה בביתי יכול אני רק להרהר,

כי מיד, כשאני נכנס לביתי,

הבלגאן כולו חוגג בגדול מסביבי:

אשתי בדיוק זקוקה לעזרה,

המדרגה נפלה ונשברה,

השירותים נוזל,

התינוק כבר שנה אינו זוחל,

הצ'ק חזר שוב מהבנק,

והסלט אינו חתוך דק דק,

האוכל אינו מבושל,

בִּיתִי מצאה בחדרה עכבר,

בסלון נשבר עציץ יקר,

ואשתי קנתה מערכת תופים רעשנית לבִיתִי טל,

אלך להתאוורר לי אצל אחד מהקרובים,

מנוחה טובה אינה מזיקה, לפעמים..."

"נו... כן... ואיך המשפחה?"

התעניין נעים בדאגה.

"אפילו אל תשאל",

השיב שחורי מבולבל,

"אחותה של אשתי, פרומה,

הגיעה לביקור פתע לפני כשנה,

ואך דרכה כף רגלה בסלון,

צעקה היא בקול איום:

'אבוי! כאן אין מקום,

ואיך הספות כלל לא מסודרות,

זה מתאים יותר לחדר ישיבות,

והמטבח כלל לא מאובזר,

אתם שייכים לדור העבר,

בבית יש יותר מדי מדרגות,

זה מהווה סכנה ממשית לילדים ולתינוקות,

החדרים אינם נקיים מספיק,

יש אבק ואשפה, הכל כאן מחניק.

המאכלים כלל אינם מבושלים,

ובמרק העוף חסר קישואים.'

מה אומר ומה אדבר,

הדודה יצאה מביתנו כרעם,

וסיפרה כל זאת למשפחתנו בזעם,

והוסיפה עוד נופך משלה: כי איננו יודעים לגדל ילדים,

וביתנו נראה כדיר עיזים סרוחים.

ומני אז לא הזמינה הדודה אותנו לשום שמחה,

כנראה מסתכלת על אושרנו וכספנו בקנאה."

"כן, ואיך הכסף והנכסים?"

התעניין נעים בקול עדין.

"יחסית בסדר גמור",

השיב שחורי בהרהור.

"רק מה שמעצבן ומפריע,

שכל היום אני עסוק ויגע:

קם כשהשחר מפציע,

כל עת פנויה פגישה אני קובע,

נוסע לפה, מגיע לשם,

עמל ויגע להגיע בזמן,

מדפיס, שולח, כותב ומתקשר*

לחבר ,לדוד, לספק ולמוכר.

אין לי טיפת זמן לנשום,

אני עמוס וייגע עד לגרון.

ולפעמים כשהעסק מצליח,

אני מקבל מעט שקלים ומרוויח,

בזה אני קונה חלקת אדמה,

שתשמש אותי כנראה בעוד כמאה שנה.

מה אומר לך, אני כבר מצפה לטיול הגון,

שיחזיר אותי להרגשת רעננות ועידון."

"ובעצם זה מה שהנך עושה כעת עכשיו?"

אמר נעים בקול מאוכזב.

"ואתה לא נראה לי ממש מרוצה,

ההיפך, אתה קרוב להיות מדוכא."

"כן... זה נכון."

השיב שחורי מעט בעלבון.

לאחר מספר דקות של שתיקה,

פתח את פיו נעים ואמר בדאגה:

"אני מרגיש אותך, ידידי שחורי,

וחפץ לעזור ולסייע לך בכל מ אודי ,

אך מה לך אתן?

בריאותך טובה,

אתה עובד במשרה נעלה,

אשתך אישה מסורה,

ילדיך בריאים בלי עין הרע,

ביתך בית לתפארה,

[למי אין דודה אחת שמציקה...]

כסף וקרקעות לך מרובים,

הלוואי ולכל ישראל כאלו נכסים.

נכון, פה ושם יש דאגות,

למי בימינו אין מעט צרות?!

אך אצלך הכל נראה ממש נפלא,

אנשים לרוב היו רוצים להיות במקומך!"

"כן..." השיב שחורי בעצבות,

"אך לא תמיד אני מרגיש טוב,

ובעבודה מתחשק לי לפעמים לעזוב,

אשתי מדי פעם לי מציקה,

וילדי מטרידים אותי ללא כל סיבה,

בבית מתקלקלים לפעמים דברים,

ודודתי מבזה אותי לפני האורחים,

גם לא תמיד מוצא אני לקנות נכסים הגונים."

נעים נטל נשימה ארוכה לריאותיו,

והשיב בנחת לדבריו:

"חברי שחורי,

כל מה שספרת כאן נכון ואמיתי,"

אמר נעים בקול מתון ומעט איטי,

"דע לך! כי לי אין אפילו שמינית מרכושך,

אני מובטל וגם חיגר, לידיעתך.

הלוואי שהייתה לי משפחה,

ילדים או אישה,

אפילו דודה רחוקה.

ברם, אני חי לי את חיי בשלום ובתקווה,

אוהב את החיים ומודה על כל הצלחה.

כן, שחורי, הכל תלוי בהסתכלות. זכור!

באם תראה מול עיניך תמיד את השחור,

חייך יהיו צבועים בגוון של אפור.

אך אם תתבונן על הנעים והיפה,

יהפכו חייך לגן של וורדים פורה."

"אבל כיצד?"

שאל שחורי בקול מפוחד.

"צריך זמן ותרגול, סבלנות חבר,

דברים טובים, כידוע לך, אינם באם מהר.

העניין דורש תרגול ועבודה,

עד שלבסוף תושלם המשימה,

ושחורי שראה עד עתה מול עיניו את השחור,

יפקח עיניו לרווחה ויביט רק אל האור,

ואט אט יפרח,

עד שלאילן גדול יצמח...

הנה, קום חברי, בוא נתחיל כבר מעכשיו,

הבט מסביבך, היקום כולו פורח בסתיו,

פרחים, עצים ועשבים,

פורחים להם במשעול הצר בשלל גוונים.

ציפורים חגות מעל לראשנו,

איזה יום יפה הוא לנו.

עכשיו אתה בטח מרגיש סיפוק,

חברי שחורי, ללא פקפוק."

"אָי...! לא...! ולא...! אני מרגיש איום!

כולי ממש שרוי בדיכאון",

"מה קרה?"

שאל נעים בחרדה.

"הוי זה נורא,

אל תשאל מה ארע,

נתקעה לי כעת אבן בנעלי האפורה...."

הבנות

לא חסרים אנשים שהיו רוצים רכוש כשל שחורי,

אך נתבונן: האם היינו חפצים להיות חלק מרגשותיו השחורים?

תכונות "הנעים והשחור" נמצאות אצל כולנו ומהוות חלק בלתי נפרד מההווי של חיינו.

התכונות הללו הנם גם תוכנות המווסתות לנו את תגובותינו והרגשותינו: " מי לשחור ומי לנעים ..."

השאלה היא באיזו תוכנה אנו בוחרים להשתמש לניהול חיינו? תוכנת השחור או תוכנת הנעים?

זכור! לא כל מי שיש לו את מירב הקניינים הוא המאושר. האושר אינו תלוי ברכש חיצוני, האושר מהווה קניין פנימי וייחודי של הנפש, פרי עמלו של כל יחיד ויחיד. בידך לשנות ולהחליף את התוכנה השחורה, הַפֵּךְ.... לנעים.... עכשיו!!!

6) בס"ד

"יריד העושר"

מאת אהוד פריס

ברוכים הבאים, ידידיי,

כולי שמחה, כי התאספתם כאן, רבותיי.

אני מבקש להכריז כמה דברים,

אבקש שקט בקהל, ללא דיבורים.

נתבקשתי להודיע בפתאומיות,

כי החליטה ההנהלה בחגיגיות:

כי כעת ייפתח לזמן קצוב,

"יריד העושר" הענק והחשוב.

כל החפץ להיות מאושר לעולם,

ייגש אל ביתן אחד ויעמוד שם.

מיד ייגש אליו הנציג,

וישרתהו בנחת ובקול אדיב.

נא לא להידחף, רבותיי הנכבדים,

יש מספיק ביתנים לכל הבאים.

מר תר היה בין הבאים,

חיפש הוא לעצמו דבר מה משמעותי בחיים.

הוא סך הכל היה בן שלושים,

אך מבחינת הניסיון והלמידה נחשב כבן שישים.

הוא היה משכיל ובעל חֶברה,

ברם, הסיפוק והשמחה היו ממנו והלאה,

וכששמע לפתע שיריד העושר נפתח לכשעה,

מיד קפץ לו מאושר על המציאה.

סוף סוף אולי אמצא הנאה,

לחיי העצבים מעט נחמה.

מר תר לא המתין אפילו שנייה,

מיד ניגש לביתן סמוך אשר בקצה הפינה.

הביתן צבוע היה בצבע פרחוני,

ופתח רחב לו בצידו הקדמי,

שעליו מונח היה מגש רחב,

ומיני פרחים מרהיבים שטרם ראו עיניו,

ומעליו תלוי שלט גדול זוהר ומהבהב לסירוגין:

"כאן בוטיק העונג והרוגע הנעים".

"הוי, שלום אדוני היקר,

כולי לשירותך מר..."

"אה, כן, תודה",

השיב מר תר בענווה.

אני כבר שנים מחפש,

מרגוע לנפשי אני חפץ,

אין לי כלל שמחה,

כל הזמן אני לחוץ בלא כל סיבה.

באתי שתעזור לי תרופה למצוא,

את יגוני אנא רפא פה.

"טוב, אני שומע, אדוני,

הגעת למקום המתאים לדעתי.

כפי שכבר קראת,

כאן 'בוטיק העונג והרוגע',

כאן תמצא מרגוע לנפשך,

מכל טרדותיך.

הכל ייהפך רגוע ונעים,

חווייתי ומקסים,

כן, וכל זה ללא כל מאמץ מצדך,

באופן מיידי כבקשתך".

"מה, באמת?" השיב מר תר,

בקול איטי ומעט מהורהר.

"כן, בדיוק",

השיב הנציג בפשטות,

"הנה, כאן לפניך פרח אדום,

אותו קרב לנחירך ונשום,

מעתה 'פרח העינוגים' לשירותך:

הבע בברור משאלתך,

ובין רגע תמולא בקשתך,

אך זכור, הפרח עודנו קטן,

אל נא תדרוש ממנו דבר גדול ורם.

לעטוף לך אותו מר?

או שמא תחפוץ להשאירו באגרטל?"

"א... רק רגע", השיב מר תר,

מעט מבולבל,

"ואם בדיוק ארצה,

משאלה גדולה למלא?

ספינה מלאה בסחורה,

בית מרווח עם גינה,

ואתה לא תהיה זמין בסביבה?"

"טוב", השיב הנציג בקול קר,

"תראה, לא הכל כאן אפשר!

תסתובב מעט בעולם,

אנשים מדוכאים חיים ללא טעם,

לך לפחות יהיה מעט הנאה,

לחייך מעט שמחה".

"כן, כל זה טוב ויפה",

השיב מר תר בקול רפה,

"ומה אם ייבול הפרח בפתאומיות,

ומים אין בסביבה להעניק לו חיות?

שלא נדבר על מקום אחסון נאות,

אם אשתי תשמע על כל זה אני בצרות:

היא אלרגית לפרחים,

האבקה גורמת לה עיטושים ועקצוצים.

בכל אופן, אני מודה לך,

רב תודות על עזרתך,

היה שלום ובהצלחה".

מר תר שרך את רגליו,

לביתן הכסוף שמלפניו:

ביתן ענק ממדים,

שאת קצהו כלל לא רואים,

ועליו שלט מוצק נישא:

"כאן מרכז הכוח והעוצמה".

"שלום, אדוני!

כולי לשירותך, חביבי".

"תודה רבה!

אני זקוק לעזרתך,

כבר שנים שאני חש,

קטן, פצפון ומיואש,

כולם אותי מקניטים בעזות,

ואני גם סובל מרגשי נחיתות,

תמיד אני מרגיש הקטן,

התלותי והפחדן,

כולם קובעים לי מה לעשות,

מתי להגיב ומתי לשקוט,

באתי אלך שתיתן לי עצה,

אנא הוצא אותי מזאת הביצה".

"כן, לפי מה שאתה מספר,

הגעת למקום המתאים ביותר,

כאן: 'מרכז הכוח והעוצמה ',

האמין והמפורסם ביותר בסביבה,

היחיד המתחייב להעניק לך הרגשת עוצמה,

בכתב ובאחריות לשנה שלמה...

אצלנו, אתה תכהן בתפקיד בכיר,

את כוחותיך אתה לא תכיר.

וכל זה בחינם ובלא לטרוח,

רק דקירה קטנה במזרק הכוח,

המומחים סוברים כי השלטון זורם בדם,

אם יש לך אותו אתה מורם מעם.

ברם, עליך לזכור הזריקה מחלישה,

לבטח תזדקק לתוספת תזונה [הגונה]".

"מה דקירה?!"

זעק מר תר בחרדה,

"איני מוכן לכל נגיעה!

ובכלל, מה אתה לי עוזר,

שתפקיד בכיר לי אתה מוסר:

הלא מעליי תמיד יימצא מנהיג,

שציוויים ופקודות לי תמיד יגיד,

וכשלא אציית לו מיד לפקודה,

יסלקני לאלתר ללא כל חרטה.

ואז שוב אכנס לעצבות,

ללא מטרה וללא כל סיפוק.

ומה גם, שאצטרך אז לשלם על תזונה יקרה,

וממון לכיסי מנין אמצא?

וחוץ מזה, כשהשכנים ישמעו כי קיבלתי תפקיד בכיר:

יטרידוני בתרומות והלוואות למכביר,

[אותם אני היטב מכיר].

אני מודה לך בכנות על כוונתך הטובה,

היה שלום, המון ברכה".

בצר לו חיפש ביתן אחר,

ומצא לו אחד מאחורי הגדר:

ביתן אדמוני ומעוגל,

שתי בליטות לו בגגו כגמל.

ועליו שלט מבד שעם,

"כאן: עמותת חבר לחבר בע"מ".

"שלום, מה שלומך?",

פנה אליו הנציג קורן משמחה,

"טוב... אולי... די... עכשיו...",

גמגם מר תר בשפתיו,

"תראה, אומר לך בכנות ובכאב:

אין לי אף אחד שאותי באמת אוהב,

כולם ממני מתרחקים,

אשתי, הוריי, ואפילו הילדים!

אני מרגיש בעולם בודד,

חי לבדי בלא חבר שמעודד".

"אני ממש נפעם",

השיב הנציג בנימוס מעודן.

"בדיוק לביתן הנכון הגעת,

כפי שכבר בשלט קראת,

'כאן: עמותת חבר לחבר בע"מ'.

לשירותך תמיד אנחנו כאן,

כאן, תוכל לזכות בחבר,

שיאהב אותך ולך יתמסר.

אצלנו, כחבר בעמותה מן המניין,

לעולם לא תהיה משועמם.

עליך רק להקפיד לקחת את 'הלב המתוק' אתך,

וכשתזדקק לחבר אוהב, נשוך בו נשיכה.

מיד מצב רוחך יעלה פלאים,

עוד תראה איך ירוצו אליך חברים.

ברם, עליך לזכור כי הלב עשוי מסוכר דביק,

הכולל חומצה וצבע מאכל מזיק.

על כן, אני ממליץ לך,

לנהוג בלב המתוק בזהירות רבה!

לא לנגוס בו יותר מדי,

ולא, בריאותך תתרופף לוודאי".

"טוב אני שומע",

השיב מר תר בקול רוגע,

"יש לי כמה בעיות,

ובנוסף גם כמה תמיהות:

כל שבוע חבר נוסף?

זה עסק מעט מסובך!

ומה אם החבר הישן יבגוד?

או ילך ממני בלא לשוב עוד?

וחוץ מזה, מה אעשה כשהלב ייגמר:

אשאר בודד לעצמי בעולם מתנכר.

וגם יש בלב הזה חומרים מזיקים,

שאת הגוף מכלים, גם הורסים.

ואני גם מפחד נורא מרופא שיניים,

כבר התעלפתי שם פעמיים...

אז רב תודות לך,

אלך לי לחפש ביתן אחר, ברשותך".

מר תר החל להתעצב,

כבר כשעה הוא לריק מסתובב.

אבל כך חשב לעצמו:

"אם אני כבר פה,

אנסה לפחות ביתן אחד פה למצוא".

ולאחר חיפוש יסודי,

מצא ביתן ירוק, רחב וייחודי.

ועליו נישא שלט באדום זרחני:

"כאן המכון המשמעותי הרב תחומי".

הנציג לבוש היה בפשטות מהודרת,

חובש מגבעת כחולה עם נוצה תכלת.

"כן, במה אוכל לעזור לך?

כולי עתה לשירותך".

"אומר אני לך עתה דבר כואב וצורם:

כל חיי אני מרגיש שומם.

אין לי תכלית בעולמי,

הכל כבד ולא חיוני,

תמיד אני מרגיש ריק,

ללא כל מטרה וחשק,

אז באתי אלך שלי תעזור,

את בעייתי אולי תפתור".

"אה, חוסר משמעות",

השיב הנציג בסיפוק.

"אני מבין כי הנך סובל,

ובשביל זה אנחנו פה להקל,

כאן, כפי שכבר קראת ידידי:

'המכון המשמעותי הרב תחומי'.

מתפקידנו ליצור לך משמעות,

להעניק לך בחייך הנאה וסיפוק".

"באמת?", השיב מר תר בהתפעלות,

"אתה מדבר ברצינות?"

"בוודאי, זוהי מטרתנו,

אנא האזן עתה לשירותנו:

אתה תקבל מאיתנו סרגל מיוחד,

שבצידו האחד צר ובשני רחב,

ועליו קבועות משבצות מיהלומים,

שעליהם הנך כותב מהם מטרותיך בחיים...

התחל מהמשבצת הצרה בהדרגה,

עד שתגיע בסיום למשבצת הרחבה,

טמון אותה עמוק בכיסך,

הוצא אותה לעת צרה:

כשתזדקק למעט משמעות ושלווה.

רק זכור! הסרגל הינו 'יקר המציאות',

הישמר מגנבים ונהג בו בזהירות,

[כי אם תזדקק פעם לסרגל נוסף,

תצטרך לשבת ועדה מיוחדת לדון בכך]".

"כן, הכל נשמע הגיוני,

אך העניין לא מסתדר אצלי:

ראשית איני יכול למלא בעצמי המשבצות,

מפאת כי איני מכיר בחיי כל משמעויות,

וחוץ מזה כיסי קטן וצר,

ומלא הוא במטבעות ובפתקים מנייר.

גם קשה לי לחיות בפחד את חיי,

פן יגנבו ממני את הסרגל בחשאי".

הנציג ביקש להגיב,

אך מר תר השיב לו בחיוך חביב:

"תודה לך על לא דבר

בהצלחה אני מאחר כבר..."

מר תר הסתובב בדממה,

ולפתע שמע קול רב עוצמה,

שפילח בחוזקה את הדממה:

"רבותיי, בעוד כחמישה רגעים

היריד נסגר לכל הנמצאים".

מר תר שרך רגלו לכיוון היציאה,

"הוי, זה איום, גם נורא,

בזבזתי לריק שעה שלימה,

אין לי יותר מה לעשות!

אחיה לי כך את חיי: בעצבות וללא מטרות",

רק שלפני שהגיע לשער היציאה,

נתקל הוא במין צריף שדמה לגרוטאה,

הצבוע בצבע אפור,

ועליו שלט: "הביתן השחור".

מר תר ביקש לוותר,

אך קול פנימי לחש לו: "לך תברר!"

הוא התקדם חרש לדלפק,

ולא הבחין בכלום מלבד באבק.

בצר לו בידו הימנית דפק,

ובדיוק כשהחליט לפרוש,

נעמד מולו זקן מטולא מכף רגל עד ראש:

בגדיו היו קרעים,

ופניו חרושים קמטים עבים ובולטים,

זקנו יורד לו עד ברכיו,

גופו שעון על הדלפק בשתי ידיו.

"מה אתה מחפש כאן?!",

צעק הזקן בעצבנות ובקול רם.

"אה, או, מי אתה?

שמא הפרעתי למנוחתך?

אני כבר מסתלק, אבקש את סליחתך..."

"אין צורך להתנצל,

על הבלגן אני מצטער.

אני הנציג של הצריף",

קרא הזקן בקול תקיף.

"פעם היה פה ביתן מקסים,

ברם, לא הגיעו אליו כל מבקרים.

על כן החליטה ההנהלה,

בדיון תקציבי מיוחד בוועדה,

כי ללא כל התראה,

הביתן לא יימנה בין מקבלי הקצבה,

ויש לצבעו בשחור ולסלקו ליציאה.

זה כבר שנים שאני דר כאן,

אתה הוא אורחי הראשון מזה זמן..."

"אומר לך בכנות!",

השיב מר תר בעצבות,

"אין לי כוח כבר!

אני מיוסר ומבולבל:

הסתובבתי ביריד כמעט שעה,

וטרם מצאתי ליגוני מעט נחמה.

הנציגים אמנם דיברו בנעימות,

הציעו הם לי שלל הצעות [מפתות]:

חברות, גם משמעות,

הנאה, ואפילו כוחנות.

ברם, לי כל זה לא התאים בכנות,

לכיסי, לשיניי,

לאשתי, ואפילו לשכניי,

[גם לא לבוס שמעליי].

ועתה, לך אין לתת לי דבר,

צריפך ריק, שומם ואפילו קר,

מה אעשה עתה?

אתה מבין, אני במצוקה!"

"כן, אני אותך שומע,

סבלך לליבי מאוד נוגע.

אך אם הנך חפץ להיות מאושר,

אנא האזן היטב למה שעתה אומר:

כל מה שקיבלת עד עתה,

היה בגדר מליצה והלצה.

ראשית, ברור שהנציגים אינם אשמים,

הרי למלא את חובותיהם הם חייבים.

אך, כל מה שלך ביקשו להעניק,

אין זה בגדר 'התכלית'.

השמחה והאושר האמיתי,

נובעים מכוחותיך, מ'מעון פנימי':

שם בתוך 'אתה עצמך' ישנו כוח,

שלך ורק לך נותן לשמוח,

צריך אותו לחפש היטב,

[הוא נמצא אפילו אצל אדם הכי דואב].

הצרה היא זו, שאנו בונים מחסומים,

ונותנים לרפש ולכעס להיות השולטים...

ואת השמחה, הסיפוק והאור,

משקיעים הם עמוק לתוך השחור.

כן, אתה צריך רק להאיר את השחור,

ולזכור שרק בך בלבד תלוי האור".

"ומה עם כל האביזרים?

הפרח, הזריקה, הלב והפרח הנעים?"

"הוו, שאלה נפלאה,

אענה עתה כבקשתך:

פרח ריחני או לב מתקתק,

זריקה צורמת או סרגל ענק,

אולי גורמים מעט לשמוח,

אך, לשחור שבך אינם נותנים לפרוח,

ואתה תישאר באותו מצב:

מדוכא ואפילו מאוכזב.

ועל כן, אין לי בצריף מאום,

כי בכדי לשמוח לא זקוקים לכלום,

רק אדם שלליבו יקשיב היטב,

ויידע להוציא את החלקים שבנפשו אוהב.

זו עבודה שדורשת תרגולים ממושכים,

ועל כן, לא מגיעים אליי כל מבקרים,

כי מעדיפים הם לדבוק באיזה "צעצוע",

שלרגע [אולי] ימציא להם מעט מרגוע.

ברם, אם אתה מחפש עבודה יסודית,

כדאי שתהרהר בדבריי ותחליט".

מר תר הרהר כדקה,

אך, לבסוף הגיע לכלל החלטה,

"אני אכן מוכן לנסות,

אני סבור כי יש בתוכי שלל מעלות, [כוחות,]

אשתדל אותם אט אט להוציא.

ואושר אמיתי לי אז אביא..."

יריד האושר

כולם רודפים אחריו בטירוף. תרים אחר "אוצר האושר": מי בהנאת הגוף, מי בחיפוש אחר חבר "אמת" למילוי צרכים אישיים, מי בהרגשת שליטה ועליונות, ומי בלתור אחר משמעות ופשר במקומות הלא נכונים. וכל הריצה והכמיהה הללו מטרתן למלא את "תיבת האושר", השוממת והריקה מכל.

רבותיי, לאן פנינו מועדות? להיכן אנו אצים רצים? מהי באמת מטרתנו? מה הביא את מר תר לחפש את עצמו, להרגיש ריק מכל? "החיפוש המוטעה": במקום להתמודד ולחפש ולמצוא את האושר האמיתי בכוחותיו ובתכונותיו האישיות, תר הוא אחר אושר ונורמות וצרכים בסובב אותו. אך הוא לא ידע כי "תיבת האושר" נמצאת ממש בידיו. לא כל מה שצומח בגינת החבר מתאים לתכונותיו ולצרכיו האישיים. כן, לכל אדם יש את הפינה המוארת, השייכת רק לו. לא צריך לתור אחר סנוור חיצוני. פשוט "הדלק את הפינה שלך", "האר את החלקים האפלים שבך", ולא תזדקק לרכוש את העושר-אושר באיזה "יריד"...

אז קדימה, הדלק!