היי דפנה
למרות שאני מכירה אותך, :) אני שואלת אותך בפורום, כי יש לי תחושה שאני לא היחידה.
לצערי לפני כשבועיים עברתי הפלה (העובר מת בסוף חודש 4) לצערי זאת לא הפעם הראשונה שאני עוברת הפלה.
למרות שכבר עבר די הרבה זמן, אני מגלה שאני בדכאון למרות שלאחר ההפלה הרגשתי טוב. יחסית. (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה אך נראה לי שזה המצב) מה אני יכולה לעשות חוץ מלשתות פרחי באך. והאם את מכירה קב' תמיכה או פורום שמתעסק בנושא.
נורא קשה לי לדבר על זה עם חברות כי זה נושא מדכא ומעציב את כל השומע ונשים שאני יודעת שעברו הפלות לא בא לי להטריד בנושא.
תודה.
תשובה
בס"ד
לשואלת היקרה מהסרט הרע, שלום ושמחה,
אכן, הפלה היא אירוע טעון מאוד מבחינה רגשית. ואין זה משנה אם מדובר בהפלה יזומה או ספונטנית, וגם אין זה משנה מהי הסיבה, או הנסיבות.
לעיתים מזומנות ישנו תהליך שתיארת אותו היטב- ברגע שזה קורה, אין הרבה זמן לחשוב. האישה עוברת את האירוע, מתאוששת מבחינה פיזית, וממשיכה הלאה. לרוב, בשלב מאוחר יותר יש הצפה רגשית. לפעמים זה קורה בתוך שבועות בודדים, ולפעמים אחרי שנים. תלוי בנסיבות הקשורות בהפלה. בעניין זה הפלה שונה במעט מאבל על נפטר. זאת מפני שבאבל יש תהליך הדרגתי של עיכול רגשי של האובדן.בהתחלה קשה לעכל, ובסוף משלימים עם האובדן. ישנם מנגנונים מסודרים מבחינה חברתית, דתית ועובדתית שתורמים להשלמה עם תהליך האובדן, וגם יש קבר מוחשי להגיע אליו והכרה סביבתית. לעומת זאת, בהפלה זה הפוך. חוץ מהריקון הפיזי של הרחם וההתאוששות הגופנית, אין שום סימן חיצוני. מבחינה חברתית לא מקובל לדבר על זה, כפי שתיארת, ובנסיבות מסויימות יש גם תחושת אשמה והחמצה גדולות (וזה יכול לקרות גם באבל). מכאן יוצא שהאישה צריכה לייצר בתוך עצמה תהליך של אבל על אובדן החיים שפיעמו בקרבה, השלמה עם ציפיות שלא ימומשו ועוד. וכל זה- במקרים רבים, ישאר בתוכה, בלי שיתוף קרוביה. דבר קשה בפני עצמו.
אם נוסיף לכל זאת את הצניחה ההורמונלית החדה שיש אחרי הפלה, כמו אחרי לידה, אפשר להבין שגם כאן יש ירידה חדה מאוד במצב הרוח, רק שאין תינוק שיחזיק אותך מתפקדת ושמחה.
לגבי דיכאון כהגדרה- חשוב להגדיר האם באמת מדובר בדיכאון קליני, שכולל את מרכיבי הדיכאון לפי הספרות, או שמדובר בהתשה פיזית ביחד עם האבל על התינוק. אנשים רבים מספרים שהם בדיכאון, עם חיוך על הפנים. זאת משום שהמילה דיכאון התרחבה מאוד, ויכול להיות מצב שאדם יחמיץ את האוטובוס, ויאמר שהוא בדיכאון בגלל זה.
אם האישה סובלת מדיכאון קליני, בהחלט אמליץ לקבל אבחנה מסודרת מפסיכיאטר, ולקחת תרופות נוגדות דיכאון.
אמנם התרופות לא ישנו את המציאות, אבל ישפרו את יכולת ההתמודדות של האישה עם נסיבות חייה.
וכמובן, הטיפול מוגבל בזמן. תלוי בחומרת המצב.
אם המצב לא הגיע לידי דיכאון שדורש התערבות פסיכיאטרית, אפשר לתת לתחושות הללו להציף, ומוטב עכשיו מאשר להדחיק אותן. לשבת ולהתאבל ולבכות ולהצטער אלו דברים טבעיים, ואין סיבה להיבהל מהם ולרצות לטפל בהם. להיפך- אם לא תבכי ולא תתאבלי, זה יכול לגרום לבעיות בהמשך.
בכל מקרה, ואין זה משנה אם מדובר בדיכאון או בירידה במצב רוח, כמובן שאפשר להיעזר בכל מה שהעולם מציע- קבוצות תמיכה, פסיכולוג, חברים, בית החלמה, כתיבת בלוג באינטרנט, צמחים, מוח אחד, הילינג... הכל. כל מה שעוזר, זה טוב. לצערי איני מכירה קבוצות תמיכה לנשים שעברו הפלות. אבל גם זה יגיע. כי כבר יש קבוצות תמיכה לאלו שעוברות טיפולי פוריות. נקווה שעד אז לא תצטרכי. ואם אחת הקוראות יודעת דברים נוספים, נא האירו את עינינו.
איך תוכלי להבדיל האם מצבך מוגדר כדיכאון? בתמציתיות, ובלי ניסיון להפחיד, אני מעתיקה לך לכאן חלק מסולם המילטון לדיכאון: אם את סובלת ממצב רוח רע מאוד ברוב שעות היממה, חשה רגשות אשמה,יש לך מחשבות על מוות או על התאבדות, חלילה, סובלת מנדודי שינה בלילות וישנה ביום ואינך מסוגלת למלא את מטלות היומיום של חייך, יש צורך שתגשי לטיפול רפואי בהקדם. זהו דיכאון.
ועם זאת, גם אנשים שאינם חווים את הסימנים שתיארתי כאן במלואם ובעוצמה רבה, גם הם יכולים להיעזר בטיפול נוגד דיכאון.
אני מקווה שתצליחי בזמן הנכון שלך, לאסוף את חלקי חייך, ולהוסיף גם את האירוע הזה של ההפלה שעברת לתוך הפאזל השלם שלך. זה חלק ממך. אנחנו לא מזמינים את מאורעות חיינו. ועם זאת, זכותנו לקחת מכל דבר טוב שיכול לסייע לנו להתמודד בהצלחה ולהתרומם מתוך השברים.
באהבה רבה, מדפנה מאיר