הייתי רוצה לשאול.
אני בחור בגיל העשרים ו... לחייו.
תודה לאל אני מודה לה' על החיים שהוא נתן לי.
אבל יש בעייה.
אינני מצליח להגדיר את הבעייה שלי.כנראה, שההגדרה הטובה ביותר לבעייה היא שאני סובל מבטחון עצמי נמוך מאוד, ואני בחור מאוד רגיש. אני חייב לציין , שרוב האנשים סביבי אינם מודעים לסבל הרב שעובר עליי, למעט הוריי, וגם הפסיכולוגית שאליה אני הולך., כן כבר הלכתי לפסיכולוגית כבר למעלה משנה, ואני לא מרגיש שהפגישות שלי איתה תורמות לשיפור המצב.
קראתי פה-באתר- על החשיבות לחלוק את הבעייה עם פסיכולוג הגם שלא מרגישים נח עם זה. ברצוני , ראשית, לשאול האם אתם כפסילוגים-ואני מצפה לתשובה כנה ואמיתית- ראיתם את ה"הצלחות", שיש למדע הפסיכולוגיה?
האם ראיתם מ"כורסת המטפלים" שעליה אתם יושבים כיצד האדם שיושב מולכם משתנה לטובה.
שנית, האם מעבר לאלמנט של הקשבה כתרפיה יש משהו אחר שהפסיכולוגיה יכולה להציע?
איזשהו מסלול הדרגתי של פעילות מכל צורה שהיא שמכריחה את האדם להשתנות?
תודה
תשובה
שלום רב,
נשמע שאתה מיואש ולכן כועס על הפסיכולוגים ואחרים שלא מסייעים. ראשית, כדאי לשתף את המטפלת שלך בתחושה שהשיחות לא עוזרות, או לא מספיק עוזרות, ולחשוב ביחד איתה מה עושים. לעתים זה עניין של זמן נוסף, לעתים נסיבות שונות, ולפעמים אולי סיוע תרופתי קל שעשוי לעזור.כמו כן פעילות גופנית או שינוי מקום ומטרות בחיים עשוי לסייע.
במבחינתנו כפסיכולוגים, יש הצלחות ויש כשלונות, כאשר גם ההצלחה וגם הכשלון הם במינון שונה. בכל מקרה פסיכותרפיה היא לא מרשם פלא אלא עבודה רגשית, לעתים קשה ומתסכלת.