היי, אני בחורה בת 22, רווקה. שאר בני המשפחה נשואים/לא גרים בבית חוץ ממני ומאחי הקטן (17).
אחי כבר במשך מספר שנים עושה המון בלאגן להורים שלי, מקלל אותם ומזלזל בהם עד כדי התעללות. כמובן שהתנהגות זו מופנית גם כלפי שאר בני המשפחה..
ההורים שלי ניסו איתו הכל (!) בטוב, ברע, איומים, מתנות.. בסה"כ הוא ילד שתמיד קיבל כל מה שרצה מאז שהיה תינוק.
אני כבר בשלב שאני לא יכולה להתמודד עם זה יותר ואני לבד בבית, לא יכולה לשמוע את הצעקות והריבים, איך שהוא מדבר ומקלל את ההורים שלי שממש כבר מתחננים אליו. (אציין שהתנהגותו בוטה מאוד בלשון המועטה).
מאוד קשה לי לראות כך את ההורים שלי וזה משפיע עלי מאוד.
בנוסף - מרוב שההורים שלי מתעסקים איתו, בעצם הפכתי לסוג של אוויר בבית. אף אחד לא שואל ומתעניין מה קורה איתי ועושה הרושם שלאיש גם לא אכפת. אני נמצאת בצומת דרכים בחיי וזה חסר לי (לימודים וכו', בנוסף יצאתי מקשר, דבר שקצת מקשה עלי).
אציין כי יש לי עבודה טובה וציונים טובים וסה"כ מוגדרת כמוכשרת, אולי בגלל זה חושבים שבעצם לא חסר לי כלום ואין צורך להתעניין.
קשה לי עם הניכור הזה בבית ושבעצם איש לא דואג לי (אני יכולה לא לחזור הביתה בסוף היום עד ולא ישימו לב, למשל).
האם זו בקשה מוגזמת? (לפעמים מגדירים אותי כ"רגישה מדי") ומה אפשר לעשות? איך להתמודד עם כל זה?
המון תודה!
ה' ישלם שכרכם!
(אשמח להישאר בעילום שם)
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
אכן המצב מורכב ואנסה לעשות מעט סדר.
אני מבין ללבך ולקושי שלך לראות את מה שמעולל אחיך הצעיר אך זכרי כי אין הדבר באחריותך, הסיפור מתרחש בין אחיך להורייך מה שבהחלט אינו משרה אוירה טובה וכאבך על מצב הורייך הוא טבעי אך זה נתון שאין לך ברירה אלא להתמודד איתו ולהתפלל שהמצב יוטב, אלא אם כן יש בידייך להביא לרגיעה אם באופן ישיר כמו שיחות עם האח ואם בעזרת אחייך ואחיותייך הנשואים או אנשים אחרים העשויים להשפיע עליו.
לאור הדברים אותם כתבת בפתיח אני מניח שגם להורייך קשה מאוד וכפי שציינת הם מתמודדים בדרכים שונות ונראים די אובדי עצות, אם כך ראשית רצוי שתלמדי זכות עליהם שאין הם מתעלמים ממך מתוך כוונה ובטח שלא מרוע לב אלא שאין הם פנויים לתת לך את מלוא תשומת הלב להם את זכאית וזקוקה כל כך ושהם אף בלא להיות מודעים להשלכות מברכים על כך שלפחות ב"חזית" שלך הכל רגוע, כי כפי שציינת את מוכשרת עם עבודה טובה וציונים טובים.
בכל זאת מכיוון שאת מתארת שאת מצויה בצומת דרכים בחייך והקשר והיחס חשובים לך, אני ממליץ לך לשתף את הורייך במה שאת מרגישה, ללא הטלת אשמה אלא מתוך בקשה והערת תשומת לבם לנוכחותך ולצרכים שלך כאשר בתוך דברייך כדאי אף לבטא את ההזדהות והקושי שלך כאשר את רואה את ההתמודדות הקשה שלהם.
בדרך זו אני סבור שיתחזק הקשר גם מפני שהם יידעו שאיכפת לך ושאת לצידם וגם מפני שהם ישמעו ממך על הרגשותייך ועל הצורך שלך בהכרה ותשומת לב.
לסיכום: בקשתך אינה מוגזמת כלל, יחד עם זאת הדרך בה תפעלי היא זו שתשפיע במידה רבה על המצב ובעז"ה גם תצליחי לשנות לפחות את מה שקשור אלייך ואל הורייך ועם תפילה וסייעתא דשמייא גם עם האח.
בהצלחה רבה
עזרא היידו MCI מאמן מומחה ומגשר משפחה, ברוח היהדות