שלום, קוראים לי חן ואני בת 16. למעלה משנה יש לי בעיה עם ההורים שלי. אני לא יודעת אם כרגע אני צריכה לכתוב לכם על הבעיה, זה לא העיקר...
אבל רק אני אגיד כי הבעיה הזאת הכניסה אותי קצת לדיכאון ויש לי התפרצויות בכי והתפרצויות עצבים...
העיקר הוא שלפני 3 חודשים פניתי ליועצת בית הספר בבקשה לעזרה והיא נענתה לבקשתי.
היא כל הזמן אמרה לי שאני צריכה לדבר עם ההורים שלי. כל הזמן לא היה לי אומץ לספר ולכן לא סיפרתי להם. בינתיים היועצת הפנתה אותי לפסיכולוגית מטעם אגף הנוער שבעירי כדי שתעזור לי,וכל זה ללא ידיעת הוריי. לפני כשבועיים החלתי לספר להורים שלי שאני מצויה בדיכאון ושפניתי ליועצת ביה"ס והיא שלחה אותי לפסיכולוגית. לא סיפרתי להורים שלי את מקור הדיכאון, והם החליטו שזה בגלל גיל הטיפש-עשרה ולחצים לימודיים.
הבעיה שלי מתחילה פה- לפני שסיפרתי להורים שלי התקשרתי ליועצת ביה"ס כדי לספר לה שאני הולכתל ספר להורי וכדי שתעזור לי... התשובה שלה היתה שהיא לא יכולה לדבר איתי עכשיו ושאני אתקשר אליה בשעות ביה"ס... אני מאוד נפגעתי מהתשובה שהיא נתנה לי...ובעצם עד עכשיו היא לא מודעת שדיברתי עם הוריי...אני לא יכולה להפסיק לחשטב על זה...וככל שאני חושבת על זה אני יותר כועסת על זה...אולי היא לא הבינה אותי נכון אבל לפי דעתי היא היתה יכולה לענות בצורה אחרת...
הקטע היותר מעציב זה שמאז שסיפרתי להורים שלי על מצבי אני יותר כועסת עליהם ואין לי איך לפרוק את העצבים שנגרמים לי...נמאס לי לבכות ונמאס לי לבעוט בכל דבר שיש לי בחדר כדי להוציא את העצבים!!!!!!!!!
אני רוצה שיהיה מישהוא לידי שיוכל לדבר איתי..אבל אין לי!!! חוץ מהיועצת שיודעת על המצב שלי, גם המדריכה שלי לשעבר יודעת על זה, אבל לא נעים לי כל פעם להתקשר אליה...למרות שהיא תמיד כועסת עאלי שאני לא מתקשרת אלי כשאני צריכה... אני לא יכולה יותר עםה המצב שאני נמצאת בו עכשיו...
אני לא יודעת מתי אתה תקבלי את השאלה הזאת...אבל עכשיו כשאני כותבת אותו (מוצאי חג פסח) אני חושבת על הזמן שעוד נותר לי עד החזרה ללימודים כדי שאני אוכל לראות את היועצת ולדבר איתה... אני לא יכולה להתקשר אליה כי אני מפחדת שאני אקבל את אותה התשובה שקיבלתי פעם שעברה כי אני יודעת שאני פשוט אשבר...
שכחתי להזכיר שהייתי בביקור אחד אצל הפסיכולוגית שהיועצת שלחה אותי אליה, אבל לא סיפרתי להורים שלי על זה...אמרתי להם רק שהיועצת שלחה אותי לפסיכולוגית וכאילו אני התקשרתי לקבוע תור וכאילו היה בעוד יומיים... (ההורים שלי לא ידעו שזאת תהיה הפגישה השניייה שלנו...), אבל ההורים שלי אמרו לי שאני לא צריכה פסיכולוגים, כי הם לא עוזרים ואמא שלי אמרה שאבא שלי הוא הפסיכולוג הכי טיוב שיש...(אבא שלי היה מורה שעזר להרבה אנשים לצאת ממצבים שהיו בהם וזה כולל דיכאון..)
אני לא יודעת אם אני אצליח להפתח אל אבא שלי כי רב הבעיה שלי היא בגללו...אני לא מסוגלת להגיד לו את זה כי אני מפחדת מהתגובה שלו...
בשלושת הימים האחרונים, בגלל שאני כ"כ חושבת על מה שקרה לי עם היועצת ועל זה שאני חייבת להתקשר אליה, חלמתי שאני נמצאת בבי"ס שלי ושאני רואה את היועצת וכאילו רוצה לדבר איתה אבל לא יכולה...
אני לא יכולה עם זה יותר!!!
זה נמאס לי כבר!!!
תשובה
מועדים לשמחה,
אכן עיקר הבעייה היא עם ההורים ולא עם היועצת. אני מציע שתנסי להתקשר אליה שנית, ותתנצלי שזה בחג ובחופש, ותשאלי אם היא מוכנה לשמוע אותך בקצרה. אפשרות אחרת היא להסתייע במדריכה שתפנה ליועצת.
נראה לי שחשוב שהיועצת או הפסיכולוגית יקיימו פגישה עם ההורים וינסו להסביר להם את הבעייה ולקדם את הנושא.
אגב גם מבוגרים הם אנשים רגישי, הורים נעלבים שהבת פונה ליועצת ופסיכולוגית ולא אליהם, ליועצת לא תמיד יש זמן לבעיות העבודה מחוץ לזמן ביה"ס, וחשוב מאוד לדעת להיעזר ממי שיכול ומוכן, כמו המדריכה שלך.