שלום!
אני מעבירה למדריכים שלי שכל אדם הוא טוב במקור, ושצריך לתת אמון בכל אדם.
אני מאוד אשמח אם הרב יוכל לעזור לי לעשות דף מקורות.
תודה רבה.
הדר
טלפון :
סניף :
תשובה
בקשתך נוגעת עד שרשי החינוך ויסודותיו.
1) האדמו"ר מפיאסצנה נהרג על קידוש השם בימי השואה באירופה, ולאחר מיתתו פורסמו דרשותיו (בספר "אש קודש") אשר הרצה בפני קהל שומעיו - תושבי גטו ורשה באותם ימים, עד אשר נלקח ונרצח. סיפור חייו מרתק, ומי שרוצה לעיין, יקרא את הדברים כפי שהם מובאים בסוף הספר "חובת התלמידים" (בהוצאה המקובלת והנמכרת היום בחנויות).
הפרק הראשון של "חובת התלמידים" נפתח בכותרת מעניינת - "שיח עם המלמדים ואבות הבנים" .
בפרק הזה מדבר האדמו"ר על היסודות המחשבתיים של החינוך - מה זה בעצם חינוך ומה מורים והורים מנסים (או צריכים...) לעשות כאשר הם רוצים לחנך את בניהם - תלמידיהם. אנו נתעניין בו בתור התלמידים שזכו "להתגנב" אל אותה אסיפת מורים ולשמוע את מה שאומר האדמו"ר למורים ולהורים שלנו.
אז מה זה בעצם חינוך? פסל או גנן? מהו מחנך?
מה עושה הפסל? פסל לוקח חומר שהוא רוצה לצור אותו בצורה שהוא אוהב. את החומר הוא ייקח ויפסל איך שהוא רוצה. ישבור וינתץ וגם ידביק וילחים - ככל העולה ברוחו ו"כחומר ביד היוצר". לעומתו גנן ישתול את הזרע באדמה שהוא חושב שתתאים לזרע המיוחד הזה. ולאחר מכן הוא ישקה, ידשן ויקווה שהזרע יגדל. במשך הזמן הוא יבוא אל הזרע ויתלוש את העשבים שיגדלו לידו על מנת לתת לזרע לגדול בצורה הכי מושלמת, והכי מתאימה לאותו זרע.
המחנך הוא גנן! כך בתחילת הספר מסביר האדמו"ר את מלאכת החינוך. כך בעמוד י' (על המחנכים): "גננים הם בגן ה' לעבדה ולשמרה". המחנך הוא גנן שתפקידו להוציא לפועל את מה שיש בתלמיד ולמצוא לתלמיד את מה שמתאים לו.
פעם שמעתי הסבר נוסף על עבודת המחנך. הוא אמר שזה כמו ארכיאולוג שצריך למצוא את האדם שנחבא בין רגבי האדמה המסתירים את האדם האמיתי, וכל הנדרש הוא רק למצוא את האדם כמות שהוא, ואז ממילא נשלם תפקיד המחנך. נראה לי שיש הבדל גדול בין שתי הדוגמאות: לא דומה גנן לארכיאולוג, ולא דומה זרע שנשתל באדמה לאדם שרק מחכה שימצאו אותו. נכון שהרבה פעמים רואים אנשים שרק אם יוציאו מהם את מה שמפריע להם, ומיד הם יתנהגו בצורה הרבה יותר טובה, אך חניך שבא להתחנך הוא לא באותו מצב. הוא בא כדי שנצמיח מתוכו את יכולתו ואפיו האמיתיים.
2) בספרו "אש קודש" לפ' חוקת תש"ב, האדמו"ר מבקש לפרש את דרגתה של מרים במובן הרוחני, ולשם כך הוא מסתייע בדברים שכתב אביו, ומהם יוצא שגם כאשר אדם מתעורר מעצמו לעבודת ה' (באתערותא דלתתא = בהתערות של למטה, של בני אדם), בעצם אין זו התעוררות של האדם עצמו, אלא התערות וחסד ממרום ש'הוא יתברך נותן בו דעת ורצון מלמעלה'. תפיסה זו, שעל פיה הכול נובע מן הקב"ה ובכלל זה גם מעשיו הטובים של האדם, מצויה במקורות חסידיים רבים.
מכאן מגיע האדמו"ר להבחנה בין האיש לבין האישה. דווקא האיש, המצוּוה במצוות רבות יותר מן האישה, הוא 'מצוּוה ועושה', כלומר, עשייתו נגזרת מתוך הציווי של הקב"ה. על פי הפרשנות החסידית לעיל, ציוויו של הקב"ה הופך את מעשיו של האיש למעשים שאינם 'שלו' אלא למעשים 'מלמעלה'. ב'אתערותא דלתתא' יש ממד של 'אתערותא דלעילא', מכיוון שהאדם מצוּוה ועושה על ידי הקב"ה, וממילא הקב"ה גם מעוררו לקיום המצוות.
האישה, לעומת זאת, שאינה מצוּוה ועושה, אין מעשיה נגזרים 'כל כך' מלמעלה, ואין היא מתעוררת 'כל כך' מלמעלה, אלא יש יותר מקום לרצונה העצמי: 'נמצא לפי זה שאישה הנעשה [=הנעשית] צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות זאת היא מעשה שלה, כיוון שאינה מצוה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה'.
כלומר, לשיטתו העיקר הוא ההתעוררות הפנימית.
בדומה לכך,אם מדריך/ה כופה על חניכ/ה לעשות משהו, למעשה אין שום ערך פנימי.
בניית אמון, המבוסס על ההנחה ש"הא-לקים עשה את האדם ישר"(קהלת)ׁׂואפשר לסמוך עליו, מניבה פירות איטיים יותר. כי הוא לא מציית מיד, אלא מעבד את מה שצריך, מתמודד עם יצרו, מתלבט, נכשל, מתגבר, ולבסוף כשקיים הדברים הם שלו ממש: " חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה."(משלי)
בקשתך נוגעת עד שרשי החינוך ויסודותיו.
1) האדמו"ר מפיאסצנה נהרג על קידוש השם בימי השואה באירופה, ולאחר מיתתו פורסמו דרשותיו (בספר "אש קודש") אשר הרצה בפני קהל שומעיו - תושבי גטו ורשה באותם ימים, עד אשר נלקח ונרצח. סיפור חייו מרתק, ומי שרוצה לעיין, יקרא את הדברים כפי שהם מובאים בסוף הספר "חובת התלמידים" (בהוצאה המקובלת והנמכרת היום בחנויות).
הפרק הראשון של "חובת התלמידים" נפתח בכותרת מעניינת - "שיח עם המלמדים ואבות הבנים" .
בפרק הזה מדבר האדמו"ר על היסודות המחשבתיים של החינוך - מה זה בעצם חינוך ומה מורים והורים מנסים (או צריכים...) לעשות כאשר הם רוצים לחנך את בניהם - תלמידיהם. אנו נתעניין בו בתור התלמידים שזכו "להתגנב" אל אותה אסיפת מורים ולשמוע את מה שאומר האדמו"ר למורים ולהורים שלנו.
אז מה זה בעצם חינוך? פסל או גנן? מהו מחנך?
מה עושה הפסל? פסל לוקח חומר שהוא רוצה לצור אותו בצורה שהוא אוהב. את החומר הוא ייקח ויפסל איך שהוא רוצה. ישבור וינתץ וגם ידביק וילחים - ככל העולה ברוחו ו"כחומר ביד היוצר". לעומתו גנן ישתול את הזרע באדמה שהוא חושב שתתאים לזרע המיוחד הזה. ולאחר מכן הוא ישקה, ידשן ויקווה שהזרע יגדל. במשך הזמן הוא יבוא אל הזרע ויתלוש את העשבים שיגדלו לידו על מנת לתת לזרע לגדול בצורה הכי מושלמת, והכי מתאימה לאותו זרע.
המחנך הוא גנן! כך בתחילת הספר מסביר האדמו"ר את מלאכת החינוך. כך בעמוד י' (על המחנכים): "גננים הם בגן ה' לעבדה ולשמרה". המחנך הוא גנן שתפקידו להוציא לפועל את מה שיש בתלמיד ולמצוא לתלמיד את מה שמתאים לו.
פעם שמעתי הסבר נוסף על עבודת המחנך. הוא אמר שזה כמו ארכיאולוג שצריך למצוא את האדם שנחבא בין רגבי האדמה המסתירים את האדם האמיתי, וכל הנדרש הוא רק למצוא את האדם כמות שהוא, ואז ממילא נשלם תפקיד המחנך. נראה לי שיש הבדל גדול בין שתי הדוגמאות: לא דומה גנן לארכיאולוג, ולא דומה זרע שנשתל באדמה לאדם שרק מחכה שימצאו אותו. נכון שהרבה פעמים רואים אנשים שרק אם יוציאו מהם את מה שמפריע להם, ומיד הם יתנהגו בצורה הרבה יותר טובה, אך חניך שבא להתחנך הוא לא באותו מצב. הוא בא כדי שנצמיח מתוכו את יכולתו ואפיו האמיתיים.
2) בספרו "אש קודש" לפ' חוקת תש"ב, האדמו"ר מבקש לפרש את דרגתה של מרים במובן הרוחני, ולשם כך הוא מסתייע בדברים שכתב אביו, ומהם יוצא שגם כאשר אדם מתעורר מעצמו לעבודת ה' (באתערותא דלתתא = בהתערות של למטה, של בני אדם), בעצם אין זו התעוררות של האדם עצמו, אלא התערות וחסד ממרום ש'הוא יתברך נותן בו דעת ורצון מלמעלה'. תפיסה זו, שעל פיה הכול נובע מן הקב"ה ובכלל זה גם מעשיו הטובים של האדם, מצויה במקורות חסידיים רבים.
מכאן מגיע האדמו"ר להבחנה בין האיש לבין האישה. דווקא האיש, המצוּוה במצוות רבות יותר מן האישה, הוא 'מצוּוה ועושה', כלומר, עשייתו נגזרת מתוך הציווי של הקב"ה. על פי הפרשנות החסידית לעיל, ציוויו של הקב"ה הופך את מעשיו של האיש למעשים שאינם 'שלו' אלא למעשים 'מלמעלה'. ב'אתערותא דלתתא' יש ממד של 'אתערותא דלעילא', מכיוון שהאדם מצוּוה ועושה על ידי הקב"ה, וממילא הקב"ה גם מעוררו לקיום המצוות.
האישה, לעומת זאת, שאינה מצוּוה ועושה, אין מעשיה נגזרים 'כל כך' מלמעלה, ואין היא מתעוררת 'כל כך' מלמעלה, אלא יש יותר מקום לרצונה העצמי: 'נמצא לפי זה שאישה הנעשה [=הנעשית] צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות זאת היא מעשה שלה, כיוון שאינה מצוה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה'.
כלומר, לשיטתו העיקר הוא ההתעוררות הפנימית.
בדומה לכך,אם מדריך/ה כופה על חניכ/ה לעשות משהו, למעשה אין שום ערך פנימי.
בניית אמון, המבוסס על ההנחה ש"הא-לקים עשה את האדם ישר"(קהלת)ׁׂואפשר לסמוך עליו, מניבה פירות איטיים יותר. כי הוא לא מציית מיד, אלא מעבד את מה שצריך, מתמודד עם יצרו, מתלבט, נכשל, מתגבר, ולבסוף כשקיים הדברים הם שלו ממש: " חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה."(משלי)
בקשתך נוגעת עד שרשי החינוך ויסודותיו.
שאלת האמון באדם מישראל, נבחנת בצד ההלכתי החמור ע"י הרמב"ם.
הנושא: גירושין. כידוע, אדם שגירש את אשתו, ולא התכוון לכך באמת, אלא מתוך כפיה, הגט פסול, ואם היא תנשא בעזרת גט זה לאחר היא חייבת כרת וילדיה, מהנישואין השניים ממזרים.
לכן, חשוב מאד שנהיה בטוחים שהאיש אכן באמת רוצה לתת גט.
למרבה ההפתעה, קובע הרמב"ם, שאדם שבזמן הנישואין התנהג באופן שלפי ההלכה חייב לגרשה,(לדוגמא: התעלל בה) "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני."
ולמה לא חוששים שהגט יהיה פסול? מסביר הרמב"ם: כי ברור שאדם מישראל, רצונו הפנימי הוא לנהוג כהלכה, ובמקרה שלנו- לנהוג כהלכה זה לרצות לתת גט!
לא מדובר במאמר מחשבתי, אלא בהלכה חמורה מהלכות גיטין!
אנו מניחים שיהודי מבפנים הוא טוב, ולא חוששים לעריות וממזרות, כי האיש בפנימיותו חפץ להיות טוב! ועל מי מדובר? על אדם שבזמן נישואיו נהג באשתו בניגוד להלכה!
קל וחומר בחניכינו…
1) האדמו"ר מפיאסצנה נהרג על קידוש השם בימי השואה באירופה, ולאחר מיתתו פורסמו דרשותיו (בספר "אש קודש") אשר הרצה בפני קהל שומעיו - תושבי גטו ורשה באותם ימים, עד אשר נלקח ונרצח. סיפור חייו מרתק, ומי שרוצה לעיין, יקרא את הדברים כפי שהם מובאים בסוף הספר "חובת התלמידים" (בהוצאה המקובלת והנמכרת היום בחנויות).
הפרק הראשון של "חובת התלמידים" נפתח בכותרת מעניינת - "שיח עם המלמדים ואבות הבנים" .
בפרק הזה מדבר האדמו"ר על היסודות המחשבתיים של החינוך - מה זה בעצם חינוך ומה מורים והורים מנסים (או צריכים...) לעשות כאשר הם רוצים לחנך את בניהם - תלמידיהם. אנו נתעניין בו בתור התלמידים שזכו "להתגנב" אל אותה אסיפת מורים ולשמוע את מה שאומר האדמו"ר למורים ולהורים שלנו.
אז מה זה בעצם חינוך? פסל או גנן? מהו מחנך?
מה עושה הפסל? פסל לוקח חומר שהוא רוצה לצור אותו בצורה שהוא אוהב. את החומר הוא ייקח ויפסל איך שהוא רוצה. ישבור וינתץ וגם ידביק וילחים - ככל העולה ברוחו ו"כחומר ביד היוצר". לעומתו גנן ישתול את הזרע באדמה שהוא חושב שתתאים לזרע המיוחד הזה. ולאחר מכן הוא ישקה, ידשן ויקווה שהזרע יגדל. במשך הזמן הוא יבוא אל הזרע ויתלוש את העשבים שיגדלו לידו על מנת לתת לזרע לגדול בצורה הכי מושלמת, והכי מתאימה לאותו זרע.
המחנך הוא גנן! כך בתחילת הספר מסביר האדמו"ר את מלאכת החינוך. כך בעמוד י' (על המחנכים): "גננים הם בגן ה' לעבדה ולשמרה". המחנך הוא גנן שתפקידו להוציא לפועל את מה שיש בתלמיד ולמצוא לתלמיד את מה שמתאים לו.
פעם שמעתי הסבר נוסף על עבודת המחנך. הוא אמר שזה כמו ארכיאולוג שצריך למצוא את האדם שנחבא בין רגבי האדמה המסתירים את האדם האמיתי, וכל הנדרש הוא רק למצוא את האדם כמות שהוא, ואז ממילא נשלם תפקיד המחנך. נראה לי שיש הבדל גדול בין שתי הדוגמאות: לא דומה גנן לארכיאולוג, ולא דומה זרע שנשתל באדמה לאדם שרק מחכה שימצאו אותו. נכון שהרבה פעמים רואים אנשים שרק אם יוציאו מהם את מה שמפריע להם, ומיד הם יתנהגו בצורה הרבה יותר טובה, אך חניך שבא להתחנך הוא לא באותו מצב. הוא בא כדי שנצמיח מתוכו את יכולתו ואפיו האמיתיים.
2) בספרו "אש קודש" לפ' חוקת תש"ב, האדמו"ר מבקש לפרש את דרגתה של מרים במובן הרוחני, ולשם כך הוא מסתייע בדברים שכתב אביו, ומהם יוצא שגם כאשר אדם מתעורר מעצמו לעבודת ה' (באתערותא דלתתא = בהתערות של למטה, של בני אדם), בעצם אין זו התעוררות של האדם עצמו, אלא התערות וחסד ממרום ש'הוא יתברך נותן בו דעת ורצון מלמעלה'. תפיסה זו, שעל פיה הכול נובע מן הקב"ה ובכלל זה גם מעשיו הטובים של האדם, מצויה במקורות חסידיים רבים.
מכאן מגיע האדמו"ר להבחנה בין האיש לבין האישה. דווקא האיש, המצוּוה במצוות רבות יותר מן האישה, הוא 'מצוּוה ועושה', כלומר, עשייתו נגזרת מתוך הציווי של הקב"ה. על פי הפרשנות החסידית לעיל, ציוויו של הקב"ה הופך את מעשיו של האיש למעשים שאינם 'שלו' אלא למעשים 'מלמעלה'. ב'אתערותא דלתתא' יש ממד של 'אתערותא דלעילא', מכיוון שהאדם מצוּוה ועושה על ידי הקב"ה, וממילא הקב"ה גם מעוררו לקיום המצוות.
האישה, לעומת זאת, שאינה מצוּוה ועושה, אין מעשיה נגזרים 'כל כך' מלמעלה, ואין היא מתעוררת 'כל כך' מלמעלה, אלא יש יותר מקום לרצונה העצמי: 'נמצא לפי זה שאישה הנעשה [=הנעשית] צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות זאת היא מעשה שלה, כיוון שאינה מצוה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה'.
כלומר, לשיטתו העיקר הוא ההתעוררות הפנימית.
בדומה לכך,אם מדריך/ה כופה על חניכ/ה לעשות משהו, למעשה אין שום ערך פנימי.
בניית אמון, המבוסס על ההנחה ש"הא-לקים עשה את האדם ישר"(קהלת)ׁׂואפשר לסמוך עליו, מניבה פירות איטיים יותר. כי הוא לא מציית מיד, אלא מעבד את מה שצריך, מתמודד עם יצרו, מתלבט, נכשל, מתגבר, ולבסוף כשקיים הדברים הם שלו ממש: " חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה."(משלי)
מקווה שיהיה די במקורות אלה לבירור העניין.
בהצלחה רבה!