נאבקות להתנדב

בעשרה ניסיונות נתנסו בנות השירות הלאומי ועמדו בכולם: במיונים המוקדמים, ברישום האינטרנטי הבהול לימי הסיירות, במבחנים החברתיים, בראיונות המביכים עם המנהלים, בבחינת "הרמה הדתית", בסמינריוני ההמשך, בתשובות השליליות המשפילות, בהפסד ימי הלימודים, בצורך לתת תשובה מהירה... אופס, הגעתי רק לתשעה ניסיונות. יכול להיות שבניסיון העשירי הן כבר לא הצליחו לעמוד, והתגייסו לצה"ל שמקבל את כל הבאים בשעריו, ולא מבקש מהחיילות "להראות לו מה הן שוות" בכל דרך אפשרית.

"בתקופת השמינית הגעתי לכפר נוער מסוים", אומרת דפנה (20), בת שירות ממרכז הארץ, מדריכה בפנימייה לבנות חסרות בית, "הצגתי את קורות החיים שלי, כמה ילדים אנחנו, מה עושים ההורים. אני בת להורים גרושים. כשמנהל הכפר שמע שההורים שלי גרושים, הסתמנה על הפנים שלו הבעת דחייה ברורה. כל הראיון הוסט מיד לכיוון הזה: האם עברתי טיפול פסיכולוגי, איזה טיפול וכדומה, עד שעצרתי את הראיון בעצמי."

רוצה לתרום? התכונני לתחקיר מביך (אילוסטרציה: למצלומות אין קשר לנאמר בכתבה)

במהלך התחקיר לקראת הכתבה מתברר לי כי בנות נוספות עוברות את החוויה המדהימה הזו. רננה (18) סיימה שמינית באולפנה מוערכת בסביבות ירושלים. היא מספרת על מנהל בית ילד נחשב באזור הצפון, גרפולוג במקצועו, שלא קיבל אותה. "הוא אמר לי: אני רואה בכתב היד שלך שאת ממש ביישנית, בכל מקום שאת נמצאת. אמרתי לו שזה לא נכון, עם חברות ואנשים קרובים אני זורמת מאוד. הוא ענה לי: אין מצב. את תמיד ביישנית ואת לא יכולה להגיד לי שאת לא. התווכחתי איתו על זה ראיון שלם".

האתר נופל ואי אפשר להירשם

מסע הייסורים של בת שירות לאומי מתחיל לכל המוקדם בחנוכה, במיונים המוקדמים לכמה ממקומות השירות. לאחר מכן באה תקופת הרישום לסיירות, המתבצעת דרך האינטרנט בלבד, ובפרק זמן מצומצם ביותר - "ברגע שבו שפותחים את האינטרנט לרישום", אומרת נירה, מחנכת י"ב באחת האולפנות, "האתר נופל ואי אפשר להירשם". "מי שנרשמת ראשונה היא זו שזוכה לבדוק את המקום שהיא רוצה", אומרת דפנה. "לא נרשמת בזמן - תחכי לסבב הבא. היו מקומות שרציתי לבדוק אבל תפסו לפני. חניכות שלי, בנות ממוצא אתיופי שרצו לפנות לשירות לאומי, לא ידעו איך מתמודדים עם הטכנולוגיה. אם לא הייתי יושבת איתן הן לא היו יודעות מה לעשות" המצב שנוצר הוא שמי שמקלידה את מספר תעודת הזהות שלה הכי מהר, זוכה להשתחל אל ימי הסיירות המיוחלים.

האתר נופל ואי אפשר להירשם

לאחר שצלחה המועמדת את אתגר ההקלדה המהירה והצליחה להירשם למקומות שברצונה להיבחן אליהם, מתחילים ימי הסיירות. יום הסיירות כולל סדנת מיון עם עובדת סוציאלית קבוצתית, ראיון עם מנהל/ת המקום ועם רכזת השירות הלאומי, ובדרך כלל עוד סדנה שבה עומדות הבנות לבחינה דקדקנית. "זה לא רק הקטע הנפשי", אומרת המחנכת נירה, "גם פיזית, הן מטורטרות ברחבי הארץ, הולכות לשלוש - ארבע סיירות יום אחרי יום, עושות סדנאות קבוצתיות, מבחנים סוציומטריים, ODT, ובמקומות מסוימים מבקשים מהם לבוא שוב. הן לא לומדות בתקופת הבגרויות, ומותשות מרוב נסיעות. הייתה לי תלמידה שלא התקבלה לשבעה מקומות שניסתה. לנסות למכור את עצמך שבע פעמים לאנשים שלא תמיד מתגלים כנחמדים, זאת חוויה מאוד לא נעימה".

מכה קשה לדימוי העצמי

הראיונות כוללים, מלבד שאלות פולשניות, בחינה מביכה של "המצב הדתי". "כל מקום שהגעתי אליו למיונים", אומרת אחת מבנות השירות, "הדבר הראשון ששאלו אותי הוא על הנזם שיש לי באף. עוד לפני מספר תעודת הזהות. שאלו אותי איך המצב בבית שלי מבחינה דתית, איך אני חושבת לייצג חברה דתית בגרעינים כשאני עם נזם. חברה אחרת נחקרה על הגוונים שהיא עשתה בשיער". "בנות חוטפות מכות קשות לדימוי העצמי שלהן ", אומרת נירה. "לאחת התלמידות שלי אמרו גם בשנה הבאה את מתכוונת להגיע עם החצאית הזאת? בנות היו חוזרות לאולפנה בבכי, וכל פעם מחדש אוספות את עצמן, מנסות להיות חמודות. יש המון בנות שלא עוברות מסך למרות שאני יודעת שהן יהיו מעולות בעבודה שלהן. הרבה חשבו לרדת מהשירות הלאומי, ואמרו אני באה לתרום, אבל נותנים את ההרגשה שעושים טובה שבכלל מסתכלים עלי".

נילי (20) גרה בפסגת זאב ולומדת חינוך במכללת אפרתה. "לפני כשנה", היא מספרת, "רציתי להתקבל למדרשה להעמקת הזהות היהודית. עברתי ראיון אישי, בחינה בהעברת שיעור, שבועיים של סמינריונים מחוץ לבית, ארבעה ימים שקשורים לאגודות, ושבוע שלם מטעם חל"ד של פגישות בירושלים ותל אביב. בבחינה האחרונה הייתי צריכה להעביר שיעור לפני המנהלת, הסגנית, רכזת השירות הלאומי והבנות שנבחנו איתי. העברתי שיעור של רבע שעה. אני מסיימת, ואני רואה שהמנהלת והרכזת פשוט צוחקות מולי. למחרת הודיעו לי שאני לא מתאימה. זה היה יום לפני תחילת השירות. נתקעתי לבד, בלי אופציה לשרות לאומי. בסוף מצאתי תקן של עבודה עם ילדים בסיכון בקריית יובל".

"מה שקורה בפועל זה שאיש הישר בעיניו יעשה", אומר ראש אולפנא מסביבות ירושלים. "כל מקום פועל באופן עצמאי, ואין מי שירכז או יראה את כל התמונה מלמעלה. בת אחת יכולה להתקבל לחמישה מקומות, ובת אחת לשום מקום. אין לאגודות שום יכולת אכיפה לחייב את המנהלים מבחינת זמן הקבלה של הבנות. כל מנהל יכול להגיד למועמדת: מחר אני רוצה תשובה. השיקול צריך להיות שהבנות יבחרו משהו תחום שהן מעוניינות בו, והאגודה תשבץ אותן".

"יש חוסר קורלציה מוחלט בין איכות הבנות לבין סטירות הלחי שהן מקבלות", אומרת מנהלת אולפנא. "יש בנות מצוינות, איכותיות ומדהימות, שלא מצליחות לעבור מסך והן חוטפות סטירת לחי. אני לא מדברת על מקרים שבנות נסעו רחוק מאוד, כשזה עולה להן הרבה כסף, וכשהגיעו גילו שהתקנים כבר מכורים. אחת הבנות נסעה שוב ושוב, חוטפת עוד סטירה ועוד סטירה, עד שהגיעה הודיעה שאין יותר תקנים. אותה בת הפסידה לימודים, כסף, ובעיקר ביטחון עצמי".

תחרות אכזרית

הרב צבי במברגר, מנכ"ל עמותת "עמינדב", טוען כי אין מה לעשות כנגד התהליך התחרותי, האכזרי לפעמים: "אם אנחנו רוצים לפתוח לפני הבנות את כל האפשרויות ולא שהאח הגדול יחליט בעבורן, נוצרת תחרות באופן מאוד טבעי על המקומות המבוקשים, גם על ידי כאלו שלא מתאימות. בשנים האחרונות הקדשנו המון משאבים כדי לתת פתרונות. בעבר, כשלמנהל מוסד מבוקש היו 5 תקנים בלבד, הוא קיבל 300-400 בנות לראיונות. היום הוא רשאי לראיין לא יותר מפי 5 בנות מכמות התקנים שברשותו. פועל היום, בתקופת ההרשמה, מוקד אנושי לטובת בנות שלא מצליחות לעבוד עם המחשב. פרשנו את ההרשמה על פני כמה שבועות כדי להפחית את הלחץ, והיא נעשית בסמיכות לימי הסיירות. הגבלנו את כמות המועמדויות שניתן להגיש ל-5.

נתון שמקשה עלינו לעשות תהליך מסודר הוא משרדי הממשלה והגופים הציבוריים. אנחנו מקבלים מהם את מקומות השיבוץ של הבנות רק במאי - יוני, ולפעמים הם משנים סדרי עדיפויות ברגע האחרון. זה יוצר אצל הבנות הרגשה מאוד קשה של חוסר וודאות.

באופן כללי, על פי משובים שאנחנו עושים, יכול להיות שעשרה - חמישה עשר אחוז מהבנות עברו תהליך שיכול היה להיות מוצלח יותר, אבל צריך לדעת שתשעים אחוזים אין להן מילה רעה להגיד על התהליך".