הגמרא בכתובות (דף סז עמוד ב) מביאה מדרש העוסק במר עוקבא ואישתו, וכאן יובא תרגום הדברים:
בשכנותו של מר עוקבא גר עני אחד. מר עוקבא היה רגיל לזרוק לו כל יום ארבעה זוזים בחור הדלת. יום אחד אמר אותו עני: אלך ואראה מי עושה לי טובה זו.
באותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, באה אשתו לקראתו, ונתנו יחדיו את הצדקה לעני. כיון שהרגישו בביתו של העני כי מטים את הדלת, יצא העני לראות מי הם הנותנים.
ברחו מפניו מר עוקבא ואשתו על מנת להסתתר מהעני. נכנסו לתנור (כבשן) שהאש שבו היתה גרופה אך עדיין חם היה.
ראתה אשתו של מר עוקבא שרגליו נשרפות מחמת החום. אמרה לו: הרם רגליך והנח על רגליי, שאני איני נכווית. חלשה דעתו של מר עוקבא (הצטער). אמרה אשתו: אני מצויה בתוך ביתי, וכשאני נותנת צדקה לעניים - מזונות מוכנים אני נותנת ולא כסף, על כן קרובה הנאתם מן הצדקה שלי יותר מן הכספים שמקבלים ממך.
שואלת הגמרא: מדוע עשו כן והסתתרו בתנור חם? ומבארת: מפני הדרכתו של רבי שמעון בר יוחאי שלמד ממעשה תמר ויהודה - "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
המדרש מעורר שאלות רבות: מדוע מר עוקבא, שהקפיד כל כך במצוות הצדקה, אינו עולה על אשתו במעשי חסדיו? והרי הוא מקפיד על מתן בסתר, האופן האיכותי יותר של מתן צדקה, ואילו אשתו נותנת פנים אל פנים. מר עוקבא מתאמץ והולך אל העני בעוד שהעניים טורחים ובאים אל ביתה של אשתו. מר עוקבא מקפיד לתת צדקה בכל יום ולא ברור מדברי הגמרא אם העניים פוקדים את ביתה של אשתו בתדירות כזו. היה ניתן לצפות כי דווקא רגליו של מר עוקבא לא יכוו, שהרי רגליו רצות לדבר מצווה ולא עוד אלא שהוא מקפיד לתת צדקה באופן שאינו מבייש את המקבל, ודווקא אשתו שאינה מקפידה בכך מוצאת כי רגליה אינן נכוות - הדבר מתמיה!
על מנת לברר את פשר התנהגותם התמוהה של מר עוקבא ואשתו הנכנסים לתנור חם, הגמרא מצטטת את דברי רשב"י: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". לכאורה התנסחותו של רשב"י מעוררת מחשבה, היה מקום לומר: חייב אדם להפיל עצמו לכבשן האש, או לחלופין: מוטב לו לאדם שיפיל עצמו, אך הביטוי נוח אינו הולם כניסה לכבשן האש, אין ניגוד גדול יותר מן הביטוי נוחות והמציאות של כבשן אש!
אכן, אנו יודעים שכאשר אדם נמצא במציאות פיזית קשה בשעה שהוא טורח למען אדם היקר לו, כיוון שכל מעייניו נתונים לו אין הוא חש במצבו שלו. אם, העומדת בקור עם תינוקה, תכסה אותו במעילה, ומרוב הדאגה לשלומו לא תחוש לעצמה. אב יציל את ילדיו מבית אפוף עשן, וכיוון שדאגתו נתונה להם לא ירגיש בכאבו. נוח להם כיוון שהם קשורים כל כך לילדיהם!
העובדה שרגליה של אשת מר עוקבא אינן נשרפות מורה שהיא קשורה כל כך אל העני, חסה עליו כל כך שמא יתבייש בראותו כי מר עוקבא הוא הטורח עבורו, עד שמעייניה נתונים אליו ולא אל עצמה - נוח לה בכבשן!
מר עוקבא, ענק שבענקים, אכן מקיים את מצוות הצדקה בשלמות אך יש ממד של הרגל במעשיו, יש ממד של "רוטינה" המרחיקה אותו מן העני הנזקק לו. מר עוקבא נותן כל יום צדקה, הסכום הוא קבוע ואינו משתנה, ארבעה זוזים, אף השעה קבועה, שהרי היום המסופר בגמרא חריג בכך שאיחר מר עוקבא לצאת מבית המדרש, הוא מניח את הצדקה תמיד באותו מקום, בחור הדלת.
ההרגל מייצר הצטיינות של נותן הצדקה אך מקים מחיצה בינו לבין העני. אולי העני זקוק היום ליותר מארבעה זוזים? אולי הוא זקוק לשיחה, להקשבה? אולי הוא צריך אוכל מוכן כי אינו יודע לכלכל מעשיו? מר עוקבא אינו נפגש עמו, אינו יודע צרת נפשו של העני ועל כן גם הכניסה לתנור החם היא חלק מעשיית המצווה בשלמות. אך לא נוח לו בכבשן האש, רגליו נכוות. הוא אינו מחובר עם העני כאשתו.
אשת מר עוקבא אינה מצטיינת בקריטריונים של המצווה אך נוצר בינה לבין העניים מפגש חי, היא מכירה אותם אישית, את טעמם וצרכיהם, על כן אין כמוה לחוש בבושה העתידה לכסות את פניו של העני הרץ אחריהם שעה שיגלה אחרי מי הוא רודף. רגליה אינן נכוות מפני שאין היא עסוקה אלא באותו עני, ולפיכך אינה חשה ברגליה. תכונתה זו עמדה לה גם להבחין בצרתו של בעלה שרגליו נכוות, ואף בדעתו שחלשה עליו, והיא מנסה לנחמו.
בסופו של המדרש אנו מקבלים דוגמא מופלאה לבית העסוק בחסד בשלמות. רגלו של מר עוקבא מונחת על גבי רגליה של אשתו - הקביעות בעשיית החסד, ההתמדה העצומה מצויה למעלה, כך נתבעים אנו במצוות הצדקה, אך הבסיס לרגלו של מר עוקבא הינה רגלה של אשתו - הרגל שאינה נכווית מפני היכרותה האישית עם העניים וצרתם, רגל שאינה הופכת את מעשיה להרגל. כל אחד מבני הזוג ודאי ממשיך בדרך הצדקה האופיינית לו, אך מחבר אותה עם היתרון הנשקף מדרכו של בן-זוגו, ונבנה בית אמיתי של חסד!