לפני שנים רבות חי בעיירה רחוקה שואב הכפר. כל יום היה יורד לנהר וממלא שני דליים מים צלולים ונושא אותם אט אט למוכרן בכפר. עם הזמן גילה כי בדלי הימני יש חור קטן, לא מאוד משמעותי, אך פגם זה גרם לדלי לטפטף וכך מצא עצמו שואב הכפר מגיע לראש ההר ובדלי רק מחצית מתכולתו.
יום אחד פנה הדלי לשואב והתנצל על כי אינו מושלם כמו חברו השמאלי וגורם טרחה מיותרת לשואב המסכן. למחרת, כאשר השואב טיפס במעלה ההר, פנה לדלי ואמר לו: "רואה אתה ידידי, בצד השמאלי, הצד של הדלי "המושלם" לא נשפכים המים, אך גם לא גדל כלום. לעומת זאת, בצד שלך - תתבונן בפרחים היפים שגדלים - וזאת בזכותך, מהמים שאתה מעניק להם כל הדרך למעלה!".
בסיפור עממי זה אנו נפגשים עם הכותרת של המאמר, ובאמת השאלות הן נוקבות: האם כולם צריכים להיכנס ל"מסלול" שנקבע (על ידי מי)?! האם מי שאינו בתלם הוא המיוחד? וכי אין יתרונות בכל אחד? איך מגלים יתרונות אלו? איך מוציאים אותם לפועל? ועוד אפשר להמשיך...
בשנים האחרונות אנו נפגשים עם יותר ויותר מקרים בהם המערכת ה"רגילה" אינה מצליחה להכיל את מי שמתקשה בלימודיו. הקושי נגרם מכמה סיבות, לעיתים רגשיות ובד"כ גם קוגניטיביות, בסגנון של קשיי קשב וריכוז, דיסלקציה ועוד. העיקרון המשותף לכולם הוא שתהליכי ארגון המידע, עיבודו וניתוחו נעשים אחרת מאלו היושבים לידם באותה כיתה. שוני זה מוביל בהכרח להוקעה, תיוג, הוצאה מהכיתה ובעיקר להורדת הביטחון העצמי ויצירת דימויי נמוך של אותם חברה ש...פשוט חושבים אחרת - אך עדיין עם יכולות מצוינות !!!
כל חקלאי יודע שאם נכניס תרנגולת לבנה בין מאה תרנגולים שחורים, הם יתנפלו על הלבנה, השונה עד חורמה... גם אצלנו, במערכת החינוכית התופעה קצת דומה. לצערי. קשה לקבל את החריג. קשה לנו לתת תשומת לב לצרכים המיוחדים שלו. לעיתים היתרונות של נערים ונערות אלו, שמחת החיים שלהם, האינטליגנציה הרגשית המפותחת ההופכת אותם למנהיגים טבעיים, מקשים עלינו ואולי גם קצת מאיימים עלינו לנהל את הכיתה/קבוצה ה"רגילה".
לפני כ 15 שנה הוקמו מספר מוסדות לימוד שמטפלים בנוער נפלא זה: בני חיל ירושלים וקדומים, כוכ"ש, אולפנת סיסי, אולפנת נוב והישיבה באלוני הבשן - ואין הקומץ משביע את הארי! ואכן, מידי שנה מגיעים תלמידים שכנראה לא יצטרכו לבקר בגיהינום כאשר יגיעו למרומים, כיון שהם כבר קיבלו אותו כאן במנות גדושות...
הם נכנסים בשערי הישיבה עם "קורות חיים" של שבעה, שמונה לעיתים תשעה (ואף יותר!) מוסדות לימוד בעברם. כאשר מנסים לשאול אותם על שאיפה או חלום - הם מצליחים בקושי למלמל את שמם... לעיתים נותר מהם רק "הצל של עצמם".
במסגרת מאמר קצר זה לא נוכל לפרט את כל הדרך המפותלת שעושה הצוות המדהים (ואין לי ספק שגם במקומות האחרים הצוות הוא מסור ואוהב כמו אצלנו) כדי להביא נוער נפלא זה להצלחות. אין ספק שלימודי תחום החינוך מיוחד מהווים את היסוד להתמודדות נכונה עם העוצמות הטמונות בנוער זה. אציין כי לנקודת הגמר הם מגיעים עם תעודת בגרות, רובם מתגייסים דרך המכינות הקד"צ או ישיבות הסדר, חלקם נהפכים לקצינים, לומדים לימודים אקדמאיים (דרך אגב אציין שאנו מלמדים כבר בזמן התיכון גם קורסים אקדמאיים והשנה אחד מבוגרינו יוצא עם תעודת בגרות מלאה ורוב השנה הראשונה האקדמאית בכיסו!) מקימים בתים לתפארת, ובכלל חוזרים להיות חלק מוביל ומועיל בחברה הישראלית המתחדשת בארצה.
לסיום אצטט את הראי"ה (אורות ישראל ה/ב):
"צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד..."
הרב חיים גולדנברג, ראש ישיבת בני חיל קדומים ולשעבר ראש ישיבת בני עקיבא נוה הרצוג
ביום רביעי, כ' סיוון 22.6.2011 יתקיים ערב הוקרה למורים המאמנים במכללת הרצוג-גוש עציון, בנושא 'דתי ומיוחד' - שילובים של מתבגרים בעלי צרכים מיוחדים בחברה הדתית