כל מלאכה מכבדת את בעליה
בקרב החוקרים מקובל לומר כי קיים ניגוד בין היחס החיובי של חז"ל אל המלאכה לבין היחס השלילי כלפי המלאכה המתבטא לעתים בספרות היוונית ובספרות החיצונית. גישה מזלזלת כלפי המלאכה מצויה למשל בספר בן סירא (אחד הספרים הידועים ביותר מבין הספרים החיצוניים):
הוגה בדת אל לא יעסוק במלאכה, ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם.
חורש בבוקר איך יחקור? ונוהג במלמד איך ילמד? (לח, כג-כד)
בן סירא קובע אפוא כי אין זה מכבודם של חכמי הדת ושוחרי התורה לעסוק במלאכה.
בהערת אגב נציין, כי לצערנו תפיסה "לא-יהודית" זו מצאה לה מקום גם בתוך כותלי בית המדרש.
בניגוד לתפיסה זו, המזלזלת בערך המלאכה, גרסו חז"ל - וביניהם רשב"י הידוע בקנאותו לתורה - כי "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מט, ע"ב). כלומר שהמלאכה חשובה היות שהיא מכבדת את מי שעוסק בה.
התפיסה שאין בעשיית מלאכה משום ביזוי עולה גם מהמקור הבא (זוהר חדש כרך א בראשית ט):
ושמא יאמר אדם: הריני בן אבות העולם ממשפחה גדולה איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות. אמור לו: שוטה כבר קדמך יוצרך, שנאמר: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ', והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם... שנאמר: 'מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות'.
מדרשה זו עולה כי לא זו בלבד שאין גנאי בעשיית מלאכה, אלא אדרבה יש בכך משום הליכה בדרכי ה'; שכן כשם שהקב"ה עשה "מלאכה" שישה ימים (בבוראו את עולם) וביום השביעי 'שבת מכל מלאכתו' (בראשית ב, ג), כך גם ראוי לאדם לעבוד בימות החול ולנוח בשבת.
מתי צריך לעבוד בעבודה "זרה"?
לצד התפיסה שכל עבודה מכבדת את בעליה, חז"ל גם הכירו בכך שיש עבודות שהן "זרות" לאדם. כלומר עבודות שאינן מתאימות לו לפי מעמדו ומצבו הסוציאלי או לפי רצונותיו ונטיות לבו, שכן כידוע לא כל עבודה מתאימה לכל אדם.
בהקשר זה נאמר בגמרא: "לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" (בבא בתרא קי, ע"א). לפי הגמרא כוונת הדברים היא שמוטב לאדם לעבוד ב"עבודה שזרה לו", דהיינו בעבודה שבזויה בעיניו או שאינה מתאימה לו, מאשר שלא לעבוד כלל וממילא להזדקק לחסדי אחרים.
כחיזוק לתפיסה שמוטב לאדם לעבוד בעבודה שזרה לו ובלבד שלא יצטרך לבריות, מובא שם בגמרא שרב אמר לרב כהנא: 'הפשט עורה של נבלה בשוק וטול שכר (כלומר שבמידת הצורך תהיה קצב בשוק), ואל תאמר: אדם גדול אני ובזוי לי הדבר'.
מדברי הגמרא יוצא אפוא כי עדיף לעבוד בכל עבודה "כשרה" (ז"א: עבודה שאין בה איסור), אף אם זו נתפסת כבזויה (בעיני האדם או בעיני החברה), או שאינה הולמת את כישורי האדם, מאשר לא לעבוד כלל ולהזדקק לבריות. זאת הן משום שהתלות באחרים מסבה לאדם עגמת נפש ובושה, והן משום שאין כל גנאי בעשיית מלאכה להתפרנס (ראו גם רשב"ם, שם).
יוצא אם כן, כי ראשית אין גנאי בעשיית מלאכה, אלא אדרבא יש בה כדי לכבד את בעליה-עושיה.
שנית, לכתחילה צריך האדם לשאוף לעבוד בעבודה שמתאימה לו לפי כישוריו, רצונותיו ונטיית לבו.
לבסוף, אם האדם לא מצליח למצוא את העבודה שמתאימה לו - מוטב שיעבוד בינתיים בעבודה שזרה לו (ואל לו לחשוב שאין זה מכבודו), עד שב"ה יצליח למצוא את העבודה שבה חפצה נפשו.
הכותב הינו רכז פעילות תורנית וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה. שאלות הגותיות בענייני עבודה, פרנסה וכדומה ניתן להפנות ל: orinoy1@gmail.com