מקשרת נחמדה; מחשב ובו כלל האופציות הקיימות לשירות לאומי בישראל; נסיעות ארוכות מתישות; שהות ממושכת במקומות השירות; והמתנה הארוכה עד לקבלת התשובה הסופית. זהו, על קצה המזלג, תיאור תהליך הקבלה אותו צריכה לעבור כל מי שרוצה לשרת במסגרת שירות לאומי. ועבור רובנו מותיר התהליך הזה טעם מר בפה.
שמי הניה קלמנוביץ, ובשנה שעברה שימשתי - במסגרת שירות לאומי - כקומונרית סניף בני עקיבא "מלבס" בפתח תקווה. את תהליך בחירת מקום השירות הלאומי חויתי לפני כשנתיים, והוא צרוב בזכרוני עד היום.
בתחילת כיתה י"ב, הגיעו אלינו מקשרות מהאגודות השונות הקיימות. כמו ההתרגשות הגדולה, כך גם הגיעה האכזבה המרה. במהלך הפגישה עם המקשרות, הוצגה בפני כל אחת מהבנות רשימה ארוכה ומגוונת של מקומות התנדבות. המגוון הגדול הותיר אותנו פעורות פה: לא ידענו כיצד להתמודד עם השפע העצום, לא הבנו איך נוכל למצוא את עצמנו. ופה טמונה הבעיה הראשונה: תפקיד המקשרות. האם תפקידן מתמצה בפריסת כל האופציות בפני השמיניסטית? מדוע אין הן מנסות לכוון את הבת למה שמתאים לה באופן אישי?
בסופו של דבר, בחרה כל אחת מאיתנו את מקומות השירות אותם היא מעוניינת לבדוק. אולם כעת רק החלה דרך הייסורים הארוכה, אשר כללה נסיעות מרובות (כולן, אגב, על חשבון הבנות, ללא שום החזרים) ואינסוף ראיונות קבלה, בדרך אל מציאת מקום השירות הלאומי הנכסף.
לאחר מכן הגיע שלב ההמתנה. השלב בו הגורמים המחליטים חושבים, תוהים, לעיתים מתקשרים לממליצים, ומותירים את הבת במצב של אי-ידיעה למשך פרק זמן ממושך ביותר. אני זוכרת היטב את הלחץ שאפיין תקופה זו: "קיבלת כבר תשובות?", שואלים כולם, ואת עונה בטון יבש - "לא, עדיין מחכים".
רק לאחר זמן רב מתקבלות שיחת הטלפון המיוחלות. בסביבה נשמעות צהלות שמחה רבות, אך לצידן גם תגובות מאוכזבות וקולות בכי. ישנם מקומות, לצערי, שבהן ההחלטה לגבי הבת היא שרירותית, ואין כל סיכוי לשנותה. ופה אני שואלת - להיכן נעלמה הפתיחות והסובלנות? מהיכן הכח להחליט בניגוד לרצונה של הבת, ושל אותם ממליצים אשר חושבים אחרת?
אני טורחת שוב ושוב לומר לאלה שסביבי: המושג "שירות לאומי", אליו מייחלות בנות כה רבות - הולך ומאבד מזהרו עם השנים. בנות דתיות לא מעטות בוחרות לשרת בצבא, ולו רק כדי לחסוך מעצמן את תהליך הקבלה הפוגעני, הארוך והמייגע. מה בסך הכל אנו מבקשות? להתנדב ולתת את כל נשמתנו למשך שנה שלימה?
אני כולי תקוה, שהדברים שנכתבו כאן יעלו נקודות למחשבה אצל הגורמים המחליטים. וזכרו: כמוני עוד אלפי בנות שחוו את אותה החויה, אך התייאשו מלדבר.
הניה קלמנוביץ לומדת במדרשת "מעמקים", קומונרית לשעבר בסניף בנ"ע מלבס, ובוגרת אולפנת "נוה חנה".
המאמר המלא התפרסם בעלון "פלפול" של נקודת חיבור