כל הרעיון התחיל לקרום עור וגידים לפני כשנה וחצי כשאלעד חזר הביתה מפגישה של מכון "עמיאל" וסיפר על רעיון שהועלה שם - לעשות "חלקה" בקהילה.
כבר אז, התחלנו לדמיין את הרעיון הזה שנראה לי אז אפילו קצת משעשע.
אז הגענו לשוודיה, לפני 13 חודשים והסברנו לכולם שמעיין חיים, בננו, הוא ילד ולא ילדה, ושרק בגיל 3 נגזור לו את השיער...
והיום הגדול הלך והתקרב והחלטנו לנצל את האירוע החגיגי לאירוע חגיגי!
אורחים רבים הוזמנו - החל מכל ילדי הגנים, דרך חניכי ומדריכי בני עקיבא ומשפחותיהם וכלה בזקני בית הכנסת. אורחים מיוחדים הגיעו מארץ הקודש לרגל האירוע - סבא ודוד של מעיין חיים, מה שתרם להתרגשות של כולנו.
אז עכשיו נשאר להכין הרבה אוכל טעים, ולסגור סופית את התכנית האומנותית!
אז הלחמניות נאפו והלזניה הוכנה, הסלטים נקנו, והאורחים - 114 במספר - כפי שדווח על ידי ה"סקיוריטי" שהגיעו לאבטח את האירוע רב המשתתפים, הגיעו, ואחרי שכולם אכלו קצת, התכנית החלה:
פתחנו בהעמדת כל הנוכחים, כל הורה הניח את ידיו על ראש ילדיו - ולא משנה באיזה גיל הם, ויחד אתנו, בעזרת כרטיסיות מודפסות ויפות - בירכנו כולנו יחד את הילדים בברכת הבנים.
השמחה היתה גדולה, ילדים בני 20 מיהרו להתאחד עם הוריהם ושיתוף הפעולה של השבדים הוכיח את עצמו שוב.
משם- הסברנו את השם "חלקה" והסברנו שמעיין חיים יתחיל היום לקיים שלושה דברים הקשורים ביהדותו. הדבר הראשון, שלו כולם חיכו - הוא בעצם השארת הפיאות ובשביל זה נאלץ קודם לגזור את השיער!
הסבא היקר של מעיין חיים שהגיע לכבוד המאורע, כובד בגזירה הראשונה, ואמהות צעירות מחו דמעות של התרגשות. בזה אחר זה נגשו וגזרו ואמרו דברי ברכה קצרצרים: סגנית נשיא הקהילה היהודית במלמו, יהודי מבוגר מאוד ומרכזי מבית הכנסת, גננת מרכזית בגן, שליח חב"ד, חברה של מעיין חיים מהגן וכמובן אבא ואמא של החתן.
כל גוזר קיבל סוכריה מהחתן בכבודו ובעצמו ועכשיו יכולנו לעבור לשני הדברים הבאים שמעיין חיים אמור להתחיל לקיים. הדבר השני לפי התכנון שלנו היה צריך להיות חבישת כיפה. אך מה נעשה ולשאלתי ברמקול מול כולם - "אתה רוצה לקבל את הכיפה החדשה שלך? (שאמא עמלה וסרגה במיטב מרצה...)" הילד ענה בלי להתבלבל: "לא..."
והקהל צוחק ואני שואלת שוב ומקבלת את אותה התשובה.... מיד לוחשת לי חברה שיכולה להיות אמא שלי, באוזן: תשחדי אותו! "תגידי לו שהוא יוכל לפתוח מתנה אם הוא יסכים..."
בלי לחשוב פעמיים, הפרתי את מה שעבדנו עליו חודש ("לא פתוחים אף מתנה במסיבת החלקה, רק בבית!")
ושיחדתי. וזה עבד!
מעיין חיים קיבל כיפה ומיד באותו שוונג קיבל גם ציצית ובירך יחד עם אלעד ברמקול על הציצית ו"שהחיינו" לקול מחיאות הכפיים הסוערות.
מכאן שוחררו כל הילדים הקטנים לפעילות יצירתית על אותיות הא-ב, בהנחיית הילדים הבוגרים. אנחנו נשארנו עם המבוגרים וניצלנו להגיד עוד הגיג או שניים קצרים על מהות היום הזה בכלל ובשבילנו בפרט.
לא נשכח את עוגת הענק בצורת ציצית שהוצאה לקינוח, וכמובן שקיות היומולדת לילדים והשמחה היתה רבה.
המשפט המרכזי ששמענו סביב האירוע, היה: "אף פעםלא הייתי בחלקה עד היום. תודה!"
איך לומר את זה בעדינות - גם אני!
שרי מאייר, שליחת בני עקיבא ובן עמי במלמה - שוודיה