החופש הגדול הוא הזדמנות עילאית, המאפשרת הסטת חלק ממוקד החינוך מהיראה אל האהבה - לא כאילוץ וכחוסר ברירה, כי אם כתוצאה מהכרה שגם זה חלק ממערכת החינוך. ברם, הכרה זו מחייבת לשנות את היחס היסודי והבסיסי לתקופה זו, ולהבין שמבחינה מסוימת דווקא החופש הגדול הוא האמת. הקביעות של שנת הלימודים היא הכנה לקראת החופש. שנת הלימודים מלאה פיגומים, המעמידים את הבניין, ויוצרים אשליה אופטית כאילו הוא בנוי לחלוטין. החופש איננו רק שעת המבחן, אלא הניסיון להעמיד את הבניין על רגלי עצמו, ולהניע אותו מכוחה של האהבה. חינוך לאהבה בנוי בכלים אחרים. הוא מבוסס על אמון, על הנעה פנימית ועל ההבנה העמוקה של ההורים כי יש להם תפקיד חינוכי מסובך בהרבה - לא להסתפק ביכולתם לכפות, אלא ביכולתם להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
כיצד עושים זאת? כיצד רואים בתקופה זו הזדמנות חינוכית המאפשרת להניע בהנעה פנימית את ילדינו?
תנאי הכרחי קודם הוא שינוי ההתייחסות שלנו עצמנו, וראיית העבודה מאהבה כמשימה. לצורך זה יש להעביר יותר ויותר את מערכת הקשר עם הקב"ה להיות מושתתת על האחריות העצמית והרצון הפנימי. מדובר קודם כל במערכת טכנית - מעודדים את הילדים יחד עם גבאי בית הכנסת לקבוע את המניין המאוחר ביותר האפשרי; מחדשים מינייני 'מנחה-מעריב' בין הבתים, ואם אפשר תוך שיעור קטן; מעודדים את הילדים הגולשים ברשת ממילא לכתוב בפורומים שונים ולהגיב שם, ולהיות מעורבים בדיונים, וכן הלאה.
למעלה מכך, מנסים שמערכת החינוך הביתי תישמע כמה שפחות המילה "לא". לא ניתן להגיע להישג חינוכי זה על ידי רשלנות ובטלנות, וויתור על עקרונות. ניתן להגיע להישג זה על ידי שתי דרכים. ראשונה בהן היא הצבת יעד זה כמשימה, וניסיון להכיר באמת של העברת האחריות לדמותו של הילד לעצמו, כהתאמה לגילו. הדבר נכון גם מבחינה הלכתית. יש לזכור כי הגמרא קובעת שהמכה את בנו הגדול עובר על "לפני עוור לא תתן מכשול". חלק ניכר מהראשונים באר כי המכשול ששמים לפני הילד הוא החשש שמא הוא יחזור ויכה. ברם, לא רק בשל הפחד מפני הריאקציה המסוכנת יש להעביר אליהם את האחריות, כי אם גם כחלק מבריאת האווירה הדוחפת לקבלה עצמית. השניה בהן היא ראיית תפקיד ההורים כיוזמים וכשותפים - בדפוסי בילוי ומגע עם תרבות מרוממת יותר, ברכישת כרטיסים למה שראוי לרכוש, ובפינוי זמן.
לאחר יצירת הסביבה הטכנית הראויה בא זמנו של שינוי השיח הפנימי בבית. בימות הלימודים מתפקדים ההורים כמקור סמכות. בחופש הגדול ראויים הילדים שהם מקור השראה. לא מכוחן של מריבות ותביעות, אלא מכוחו של שכנוע פנימי, הכרה באוטונומיה של הילד, ראיית בחירתו כמטרה ולא כאילוץ והבנה עמוקה כי הוא צריך לבנות את עצמו. כדרך שברא הקב"ה את העולם, והניח מקום לאדם לבוא ולהשלים את הבריאה, הולכים אנו ביצירת אמונתם של ילדינו, ובהותרת מקום להם לבנות. גם הטעות היא חלק מבניה זו, ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה. במקום בו אנו מנסים למנוע את הכישלון בכוח, אנו עוסקים במעטפת החיצונית בלבד, וגם אם נצליח, דבר שהוא בספק גדול, ההצלחה תהיה רדודה ביותר, בשל הקביים שהיא נשענת עליהם. ברם, אם נייחד את החופש הגדול ליצירת אמונה מתוך חרות והזדהות, הרי שצעדנו בדרכה של ההפנמה מבית מדרשו של בעל חובות הלבבות, ועל ידי כך הפכנו את החופש הגדול מאילוץ למטרה.
ועיקר העיקרים - החופש הוא הזדמנות לפתח בילדים ובעצמנו את הנכונות לא לראות רק את עצמנו במוקד, כי אם לראות גם את מי שסביבנו. חלק בלתי נפרד מהאהבה שיכולה להתפתח בחופש היא אהבת הבריות, והנכונות להיחלץ למענם. זו תופעה מופלאה איך אלפים מילדינו מתנדבים בחופש הגדול למשימות חברתיות שונות, ופועלים בין בדרכים פרטיות ובין דרך עמותות גדולות, כדי להביא את האור ואת השמחה למעגלים רחבים יותר של אנשים - צעירים כמבוגרים. אנחנו צריכים לדחוף אותם, לעודד אותם, ולהביא אותם יחד אתנו למקומות המופלאים האלה, ובכך להיות נאמנים למה שאנחנו באמת.