חג פסח הוא חג החינוך. אפילו השתלשלוּת האירועים במצרים נועדה לצרכים חינוכיים עתידיים: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י א). המכות נחתו על המצרים על מנת שנוכל לספר עליהם לבנינו!! מכאן חשיבותו החינוכית של חג הפסח.
כל עקרת בית טורחת ומתייגעת בניקוי החמץ לפסח: כל פינה וסדק בדירה זוכים למבט עינה החודר של בעלת הבית. אבל לא די בזה, גם החובה החינוכית המוטלת עלינו בליל הסדר - "והגדת לבנך" - דורשת הכנה מתאימה. ללא הכנה ראויה, נחמיץ את ההזדמנות להטביע בנפשו הרכה של הילד את המסרים החינוכיים שקשורים לחג הפסח.
בל נשכח שילדינו הם "ידענים" גדולים בזכות גני הילדים ובתי הספר, תלמודי התורה, וכדומה. סיפור יציאת מצרים שגור על פיהם. חזרה על אמיתוֹת מוכרות לא תספק אותם והיא אף עלולה לאכזב אותם קשות. בלא התכוננות ראויה לא נמלא את חובתנו! על כן חייבים ההורים להקדיש זמן להכנות החינוכיות לליל הסדר.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" - דרכה של התורה לקצר, אבל בשעה שהיא עוסקת בבני נוער היא טורחת לפנות אליהם בסגנונות רבים ושונים. החברה איננה אחידה, והגישה החינוכית צריכה להיות מותאמת אל קהל היעד. יש בן שהוא בבחינת תלמיד חכם ויש בן שהוא תם, יש ילד סגור (שאינו יודע לשאול) ויש גם בן "רשע". כל בן דורש יחס מיוחד. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" - האוצר הרוחני שגנוז בתורה איננו חד-גווני אלא עשיר ומגוון דיו כדי לענות לצורכי כל ילד וילד. כל אחד מהם עשוי למצוא בה את המסר התואם לרוחו ולאופיו.
"ברוך המקום, ברוך הוא" - הכינוּי "מקום" מורה על כלליוּת ורחבוּת, כך התורה כוללת סגנונות חינוכיים שונים (על פי המהר"ל להגדה של פסח).
"גניבת" האפיקומן
בליל הסדר, אחרי "רחץ" ו"כרפס" מגיעים ל"יחץ" - בעל הבית בוצע את המצה האמצעית לשתיים ומצפין את החצי הגדול לאפיקומן. משום כך נקראת אכילת האפיקומן "צפון".
יש הקושרים את מנהג הצפנת האפיקומן לפסוק "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב לד), מכאן שבצאתם ממצרים צררו בני ישראל את המצה בתוך בגד. מנהג קדמון, שבליל הסדר משלשלים בני הבית מאחוריהם את המצה עטופה בבגד, צועדים בתוך הבית ומכריזים: "כך היו אבותינו הולכים - במשארותם צרורות בשמלותם".
מנהג נפוץ יותר הוא "גניבת" האפיקומן על ידי הילדים. רמז לדבר בדברי חז"ל שיש "לחטוף" את המצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו. אמנם כוונת חז"ל היתה שעורך הסדר הוא אשר יחטוף את המצה כדי לעורר את תשומת לבם של הילדים, אבל מכאן נתגלגל המנהג שגם הילדים מראים את כוחם ויכולתם ב"חטיפת" האפיקומן.
חטיפת האפיקומן איננה המעשה החריג היחידי שהכניסו חכמינו ז"ל ל"סדר" ליל פסח במטרה לעורר את הילדים וכדי שיגלו ענין ב"סדר". לדוגמה, חכמינו המליצו לחלק לילדים אגוזים וקליות, וכבר בימי המשנה נהגו כך (פסחים קט א). אסור לשכוח שעיקר מגמתם היתה שילדינו יהיו עירניים מספיק להקשיב לקריאת ההגדה ולהעמיק בתוכנה, ללמוד על חסדי ה' על עמו ולהכיר בהשגחה האלוקית בעולם וכדו'.
אבל, לפעמים קורה שהאמצעי מחליף את המטרה. ההורים מחלקים לילדים אגוזים וקליות, והילדים טרודים בהם במשך כל ליל הסדר ואין אוזנם קשובה לתוכן ההגדה. כך אירע עם מנהג חטיפת האפיקומן: ילדים רבים עסוקים ב"מבצע אפיקומן" מתחילת הסדר ועד סופו, וטרודים במשא ומתן מפרך על גובה המתנה המיוחלת. ה"סדר" הופך למשחק מחבואים נושא-פרסים.
מִדרכי החינוך שלא לעשות את העיקר - טפל, ואת הטפל - עיקר. ה"סדר" הוא מבצע חינוכי, הוא חג החינוך, ויסודו בתוכנו הרוחני והחינוכי - סיפור יציאת מצרים, מדרשיו ופירושיו, השלכותיו לימינו אלו וכדומה. האגוזים, הקליות וחטיפת האפיקומן אינם אלא עצות שוּליוּת שנועדו לשרת את המטרה החינוכית ולא לבוא במקומה.
אולי ניתן להציע לילדינו להחליף את משחק המחבואים של האפיקומן במנהג החינוכי הקדמון לשלשל את המצה על הכתף ולהכריז: "כך היו אבותינו הולכים - משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". אצל עדות אחדות מוסיפים לשאול: "מאין באת? - ממצרים. ולאן אתה הולך? - לארץ ישראל". ועונים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". מעשה סמלי זה יעורר אצל הילדים הזדהוּת עם יוצאי מצרים, ואוזנם תהיה כרוּיה לסיפור ההגדה ולתוכנה.