נראה לי שכולנו נסכים שאהבת הורים לילדיהם היא מיוחדת ,אולי הכי קרובה לאהבה שאינה תלויה בדבר. מה שאנו עושים למען ילדינו, הדברים שאנו מוכנים לוותר עליהם למענם, לא היו אפשריים לולא האהבה המיוחדת הזאת.
זה מתחיל בלוותר על שינה בלילות כשהילד הוא תינוק וילד קטן, בהחלפת חיתולים, וממשיך בלסבול התנהגויות מפריעות שהיו מוציאות אותנו מדעתנו (והן אכן מוציאות ). אלא שאנו סולחים לילדינו ,מה שלא היינו עושים לו היה מדובר בילד או אדם אחר.
ולכן נשאלת השאלה מדוע כל כך הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם התחושה שהוריהם לא אהבו אותם, או שאהבו אותם פחות מאשר את האח/אחות שלהם.
אני מטפלת באישה שהיא עצמה בעלת מקצוע הקרוב לשלי, שלא מזמן אמרה לי בקול שהיה בו כאב רב: "אני יודעת שאמא שלי לא אוהבת אותי, ובוודאי לא כמו את אחי" ומדובר באשה שזה עתה מלאו לה ששים שנה, ואמה היא אישה למעלה מבת שמונים! כלומר אנו נושאים את התחושה והכאב כל ימי חיינו. מטופלת אחרת שלי, אישה צעירה נשואה ואם לילדים קטנים, מאד יפה, אבל בעלת ממדי גוף עגלגלים מעט, התלוננה שבילדותה לא קיבלה אהבה. בגלל זה להבנתה, במיוחד לאחר שיחות טלפוניות עם אמה, היא הולכת למקרר ומתחילה לזלול, ואיך שהיא שונאת את עצמה בגלל זה.
מדוע אם כן זה קורה?
הסברים אפשריים לכך הם:
1. אנחנו פשוט נמנעים מלומר לילדינו שאנחנו אוהבים אותם.
כן, אנו נוטים לפנק, נכנעים לכל מיני רצונות שלהם, לעתים קרובות מיותרים ,אבל לומר לילד שאנו אוהבים אותו -זה לעתים יותר מדי בשבילנו. לא אחת קורה שכאשר אני מציעה לאם לומר לילדה שהיא אוהבת אותו התגובה היא :"הוא יודע את זה". מעניין שאיננו סומכים עליו שהוא יודע עד כמה "הוא לא בן אדם" וכמה "הוא לא בסדר" וזאת למרות שאמרנו לו זאת יותר מפעם אחת, וליתר דיוק מאה פעמים. בנוסף טוענים רבים שלאמר לילד שאוהבים אותו- נשמע מלאכותי. בודאי ,משהו שלא רגילים לו הוא מלאכותי בתחילה. בנוסף, יתכן והקושי נובע מכך שבחברה שלנו לא נהוג לבטא רגשות עמוקים שלא במצב של התרגשות יתרה או כעס. דוגמא לכך הינה מה ששמעתי מפי חברתי שטענה שהיא מוכנה לעשות למען בנה שסובל מבעיה חמורה כלשהיא הכל, אבל לומר לו שהיא אוהבת אותו זה בשום אופן לא. מה שהיא כן הייתה מסוגלת, זה לכעוס עליו שהוא חושב שלא איכפת לה ממנו .
2. הילד מזהה עצמו עם הצלחה או כישלון
הילד מפיל את האגרטל היקר שקבלנו לחתונה מדודה בלומה. אנחנו נורא מתרגזים על זה. התגובה תהיה בדרך כלל :"מה עשית? אתה לא יכול להיזהר?" כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בזה" ? וכו וכו. כיוון שאנחנו מדברים אליו בלשון אתה" או "את" הילד מזהה את המעשה עם עצמו, עם השבירה, עם הכישלון. כשדברים אלה קורים ברצף, וזה אכן קורה כי אנו מתרגזים על המון דברים, על זה שהחדר
שלו לא מסודר, על זה שלא הכין שעורים, שהרביץ בגן, ועוד ועוד-הילד מתחיל לראות את עצמו כלא רצוי ולא אהוב ,ובמקרה הטוב שאוהבים אותו בתנאי......... וכאן אפשר לעשות רשימה ארוכה של ציפיות שיש להורים מילדיהם., כלומר הילד תופס שכל זמן שאני אשביע רצון, ואהיה כמו שמצפים ממני יש לי מקום. מצב זה הינו בעייתי בהגדרתו כיוון שאי אפשר כל הזמן להצליח. להיות ממוקד בהצלחה זו בעיה, כיוון כשאנו מזהים את עצמנו עם ההצלחה או עם הכישלון ואז כל כישלון ,טריוויאלי ככל שיהיה מתפרש :"אני כישלון" " אני לא שווה".לכן ילד שמקבל ציון נמוך בבחינה מרגיש שעולמו חרב עליו, ואין זה הציון הנמוך שעושה את הרגשה האיומה אלא התחושה ש"אני כישלון" ואני לא רצוי ולא אהוב. בחיינו הבוגרים תחושה זו באה לידי ביטוי כאשר הבוס מעיר לי בעבודה, או משלא התקבלתי למישרה אותה רציתי. חוסר היכולת להפריד בינינו לבין הישגינו עושה את החיים לעתים כל כך קשים. חשוב לציין שמותר לפתח ציפיות, ואף רצוי וחשוב לומר אותן לסובבים אותנו ובלבד שלא יהיה זה תנאי לקבלה ולאהבה .
אם כן, כיצד נשדר לילדינו את אהבתינו ונעצים בכך את בטחונם העצמי כבני אדם?
הפרדת העושה מן המעשה
כדאי מאד לא להתייחס לילד כאל ילד "רע" או "טוב" ובכלל לא להתמקד בוו אלא במעשה שלו.
אין פירושו לקבל בכל מקרה את המעשה, אנו יכולים להתנגד למעשה בכל תוקף, אך עלינו להתמקד במעשה ולא בעושה .ילד יכול לשאת בתוצאות מעשה שלילי ואפשר להפעיל תוצאה הגיונית, כמו למשל לומר "עכשיו אני עצובה על מה שקרה ולא יכולה כרגע לספר סיפור" אך חשוב לתת לילד את התחושה שהוא תמיד הבן/בת שלנו , ושאהבתנו לא תימנע ממנו יהיה מה שיהיה.
קבלה ללא תנאי
רוב ההורים רוצים שילדם יהיה מאושר ושיהיה לו בטחון עצמי . בפועל, הביקורת שאנו מפעילים עליו לעתים כל כך קרובות, זה שלא סומכים עליו מספיק, לא מאפשרים לו לעשות שגיאות שילמד מהן בעצמו, מתקנים אותו,משבחים אותו כשהוא ילד "טוב" ומגנים אותו כילד רע כשהוא מתנהג לא לשביעות רצוננו כל אלה מייצרים את הפעולה ההפוכה ממה שאנו מתכוונים אליה, ומורידים את ביטחונו העצמי.
כשאדם מרגיש שמקבלים אותו כפי שהוא, כשהוא לא מאוים מערכו כאדם , הוא מוכן שיעירו לו וכך מתאפשר לו לשנות התנהגויות בלתי רצויות.
בכיתה בה לימדתי יחסי אנוש התלוננה אחת התלמידות על המנהלת שלה המטילה עליה מטלות שונות שלדעתה אינם מתפקידה. בעיתה היא שהיא אינה מסוגלת לדבר עם המנהלת ולעמוד על שלה. בכיתה הציעו לה הצעות כיצד כדאי לה לדבר איתה ואפילו עשינו משחק תפקידים, אבל היא בשלה: היא לא מסוגלת לדבר. ואז פניתי לכיתה ושאלתי מה החיובי בכך שהיא לא מדברת עם המנהלת . המשתתפים בכיתה השיבו שבכך יש שקט במשרד , שאין מריבה ועוד כהנה וכהנה צדדים חיוביים להתנהגותה. הארנו באור חיובי את התנהגותה ובכך היא קיבלה את עצמה כמי שלא עומדת על דעתה. כעבור שבועיים הגיעה אותה תלמידה לכיתה וסיפרה בהתרגשות:" בתום יום עבודה מאומץ כשכולם הלכו כבר הביתה הבוסית ביקשה ממני להישאר עוד ולבצע משימות נוספות. פתאום מצאתי את עצמי אומרת לה , אני רוצה להגיד לך שזאת הפעם האחרונה שאני מוכנה להישאר מעל שעות העבודה הרגילות. הבוסית להפתעתי הסכימה בלי שום בעיה". תאור מקרה זה הינו דוגמא לכך כיצד מתוך קבלת עצמו- האדם מסוגל לעשות שנוי.
אהבה עם קבלות
מה זאת אהבה?
מבין ההגדרות ל"אהבה" אני מעדיפה את זו ששמעתי מפי מורי ועמיתי במכון אדלר: אהבה היא- יחסים טובים . קשה לדבר על אהבה כאשר כועסים, ממורמרים כשרבים על שעות החזרה הביתה, דיבור בטלפון כעס על החדר המבולגן וכו. בזמן שכועסים על הילד, באותו רגע לא אוהבים אותו. כיון שכך חשוב לדאוג ליחסים טובים כדי שנוכל להראות אהבה ,והתחלה טובה לכך במיוחד ביחסים שאינם מאד טובים, תהיה לא רק לדבר על אהבה אלא אף להראות אותה בפועל.
במקרים רבים אנו עושים למען ילדינו (או למען בני הזוג שלנו) דברים שהם אינם מעוניינים בהם כלל, כשלמעשה הם כלל לא בקשו זאת מאיתנו .או לחילופין, אנו כן עושים למען ילדינו דברים שחשובים להם אבל הם לוקחים את זה כמובן מאליו ולא רואים בכך גילויים של אהבה ומסירות מצידנו ההורים. מצבים אלה קוראים לנו לחשיבה מחודשת. נראה שעלינו לאתר מה חשוב לילד מול מה באמת חשוב לנו. ייתכן וישנם דברים שאולי התעקשנו עליהם שלא ממש לצורך ויש ביכולתנו לוותר עליהם למשך זמן מה כמו שבוע או שבועיים, ואז לבוא לילד /ה ולאמר: "" שמת לב שעשיתי כך וכך ?או לחליפין לא עשיתי..." ואת/ה יודע למה? כי את/ה הבן/ בת שלי ואני אוהבת אותך והיה לי חשוב לעשות את זה בשבילך" . לא פעם חושב ההורה שאם הוא יוותר לילדו יחשוב הילד שהוא יכול להמשיך להתנהג בצורה מפריעה עוד יותר . מחשבה זו באה ממקום של מאבקי כוח, שלדאבוני ,מתוך ניסיון רב שנים של עבודה עם משפחות, אני מזהה ברוב הבתים. באווירה של מאבקי כוח יש רק שתי אופציות והן לנצח או להיכנע. אנו נוטים בטעות לראות וויתור ככניעה. כשאנו אומרים לילד שאנו עושים למענו משהו שהוא מעוניין בו,או נמנעים ממשהו שלא נעים לו- זה כי אנחנו החלטנו על כך בזכות היותו הילד שלנו ואהבתנו אליו, ולא כי הוא הכניע אותנו, או הכריח אותנו. נראה שיקל עלינו לנהוג כך אם נזכור שאף ילד לא יכול להכריח אותנו כמו שבעצם אנו לא יכולים להכריח אותו.
לסיכום
אין לחסוך מילדים גילויי אהבה בדיבור ובמעשה, כשבד בבד יש להיזהר שלא לבלבל בין אהבה לפינוק (על פינוק בפעם אחרת). כמו כן יש להבחין בין כניעה לוויתור.
כאשר היחסים טובים והילד מרגיש אהוב ורצוי ,קיים סיכוי טוב שהוא ישתף פעולה ויתנהג בהתאם לציפיות ובעיקר- שיגדל כאדם בטוח בעצמו ובעולם שסביבו.
הכותבת הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מטפלת בהמיט"ב תל-אביב של "אמונה" ובעלת קליניקה פרטית בגבעת שמואל