פעמים רבות, בישיבה התיכונית או בישיבת ההסדר יצא לי לנהל שיחות או להיות נוכח בשיעורים על בעיית הדתל"שים. ניתחנו בשיעורי אמונה מה עלול להביא אדם למקום הזה, אילו חולשות וקשיים יגרמו לו להגיע למצב בו איננו שומר שבת, נגיעה וכשרות. הרחבנו על ההשפעה של המפגשים עם החברה המופקרת בצבא, זו שמעניין אותה רק אלכוהול ובנות.
בבני עקיבא היינו מרכלים על רונן, בוגר הסניף, שנצפה עולה על מונית בשבת ישר אחרי פעולת ערב שבת. שמיד אחרי התיכון כבר גר עם החברה, לא לפני שהספיק לאכול כמה טרפות בחייו. כמי שגדלו בתל אביב, הכרנו את ה"תרבות" הזו. ידענו לזלזל בה. "עוד חלש אחד שהחליט ללכת בדרך הקלה, ליהנות מהבלי העולם הזה במקום להמשיך להישאר עם נפילות קטנות, אבל בדרך הישר" דקלמנו לעצמנו.
יום אחד מצאתי גם את עצמי במקום של רונן. מסתבר שם לדוס מלידה שעבר במסלול בני עקיבא- ישיבה תיכונית - הסדר אין תעודת ביטוח. להפך, הניסיון להגיע לרוחניות הביא אותי להבנה שאני לא במקום הזה, שא-לוהים, שאני כל כך רוצה להכירו, לא באמת נמצא מבחינתי. כל שעות הלימוד הרבות חידדו לי את ההבנה שאמונה זה לוגיקה, שלא ניתן להוכיחה שכלית, וכנראה שאם אני לא מרגיש אותה שם בפנים - היא באמת לא שם.
 |
|
עוד חלש שהחליט ללכת בדרך הקלה (צילום אילוסטרציה: אלנתן גוטווירט)
|
ואז בבילוי לילי ב"וילה סוקולוב", אותו פאב תל אביבי, ראיתי לפתע את רונן מהסניף בכבודו ובעצמו על כל הזלזול שרכשתי כלפיו. באותו רגע רציתי להעלם, יותר משלא רציתי שהוא יראה אותי, לא רציתי לחשוב על עצמי כחלק מאותה תרבות זולה אליה השתייך. זו שגינינו כל כך בנערות.
עם הזמן הבנתי שהדרך שעברתי איננה ייחודית, שכנראה גם רונן לא החליט בוקר אחד שנמאס לו. גם הוא כנראה ראה את הדברים מזווית קצת שונה ונכונה לו, והזלזול שזלזלתי בו בילדותי, באמת ילדותי.
בסופו של דבר השלמתי עם המקום שלי באמת, וכבר לא התביישתי להראות ב"וילה". התחלתי להתייחס בכבוד גם לאחרים שדרכם שונה משלי.
אחרי שקצת יצאתי מהסיבוך הפרטי שלי, הבנתי שגם אני נכנס תחת הכותרת "דתל"ש". יותר מכך, אני למעשה חלק בלתי נפרד מ"בעיית הדתל"שים", אותה בעיה בה דנתי בנערותי הפכה להיות מבעיה של החברה הדתית לבעיה שלי. כשמדברים בעלוני השבת, בכינוסי המחנכים או במקור ראשון על התופעה, בעצם מצביעים עלי. נקודת המבט הילדותית שלי חזרה אלי כבומרנג.
הבעיה שלי היא עם הפרטים. אנשים שלכאורה יודעים לנתח את המציאות על מורכבותה, אותם שגדלו לאור "מאמר הדור" של הרב קוק ודקלמו על הדור ש"כולו זכאי, וכולו חייב", שרואים את האידיאליזם בחילונים (או לפחות באילו שהיו לפני מאה שנה) וכעת אינם מצליחים להשתמש באותם המשקפיים כלפי בשר מבשרם שכבר איננו הולך בדרכם.
ייתכן שזו בעיה כללית שיסודה בקושי להביט בקרובים לנו, בין אם הם החילוניים בני זמננו, בין אם הם דתל"שים או מזרוחניקים. העין כבר איננה יודעת לעשות את ההפרדה. יתכן והם מרגישים מאוימים בגללי ובגלל הדתל"שים הנוספים, כאילו חוששים שידבקו חלילה.
אני רוצה לקוות שהפרטים, ובכללם האנשים הקרובים והחשובים לי, ידעו להסתכל עלי דרך עדשות "פוסט מודרניות", עדשות היודעות לקבל את האמת בכל מקום בו היא קיימת. ידעו להעריך את הדרך התמימה והחותרת לאמת, גם אם המסקנה הסופית אינה מוסכמת עליהם כלל. ויבינו, לעזאזל, שזו בטוח לא הדרך הקלה, בה הולכים החלשים שלא מצליחים להחזיק חזק, אלא חזקים שלא מפחדים מהקושי של חרישת תלם פרטי.