נאווה מהסטודיו להתעמלות התקשרה השבוע בפעם הרביעית בחודש האחרון לשאול לאן נעלמתי, ושוב מצאתי את עצמי נבוכה כמו ילדת בית הספר שהבריזה מהלימודים. כרגיל, גמגמתי כמה תירוצים בלתי מתקבלים על הדעת והבטחתי לחזור ולהתעמל בקרוב. לכי תסבירי לה שהשילוב של לימודים-עבודה-בית וילדים בחופשה גורם לכך שבחודש האחרון יש רק איבר אחד בגוף שלי שלא מפסיק להתעמל - הפה. הוא פוקד על החבורה הנופשת פקודות אין סוף - תיזהרו, תורידו, תעלו, אל תטפסו, אל תרעישו, תרימו, תנגבו ועוד. בשעות אחר הצהרים הוא מנהל כמה שיחות עבודה דחופות ולעת ערב, שעה שהבטן מקרקרת הוא אוכל את ארוחת ה"חבלים" הגדולה. חבל שהפסטה מהצהריים תלך לפח, לא? והפירות שחזרו מהגינה, לא חבל עליהם? והעוגה משבת? חבל, חבל לזרוק, נכון? והשאריות של ביצת העין, חבל לא? לגבי הקינוח אני לא סלקטיבית, כל מה שבנמצא במגירת הממתקים (שאמורה להיפתח, עקרונית כמובן, רק לקראת שבת קודש) הולך.
אחרי הטלפון של נאווה, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי פעם אמא למשפחה ברוכת ילדים שלא פספסה אפילו שיעור התעמלות אחד בסטודיו:
בכפר עני ומיושן חיה אשה אלמנה ענייה מרודה ולה שלושה ילדים. מדי בוקר היא קמה לעמל יומה - יוצאת לשאוב מים מן הבאר, מכבסת, מסדרת, מטפחת את גינת הירק ומלמדת את ילדיה.
שלוש פעמים ביום, עת הייתה צריכה להכין לילדיה את ארוחתם, היה ליבה נחמץ בקרבה. הן הרי אין בנמצא דבר לאכול פרט ללחם, ירקות ומים. יום אחד הזדמן לביתה אוצר, ביצה טריה. המשימה שעמדה בפניה קשה מנשוא. היא צריכה להחליט מה לעשות עם הביצה? מי יזכה לקבלה? בנה הבכור שעובד ותורם לפרנסת המשפחה? בנה הקטן שגופו עדיין הולך ונבנה? אולי הבת החולה והחלושה? אולי בכלל כדאי לחלק את הביצה לשלושה חלקים שווים ומדויקים? כך ישבה האשה הענייה, חשבה והתלבטה שעות ארוכות, העבירה את הביצה מיד ליד, נזהרת שלא לשבור את האוצר היקר. לבסוף החליטה לתת את הביצה - לה עצמה. אמא שבעה היא אמא רגועה. אמא שדואגת לעצמה יכולה לדאוג לאחרים. אמא שיודעת להעניק לעצמה, תוכל להעניק לסובבים אותה. זו לא צריכה להיות כמובן הביצה. זה יכול להיות שיעור ההתעמלות שנדחה עד אין קץ, הקורס ההוא שאת חייבת לנפש, הנופש שהתקמצנת לפרגן לעצמך, או סתם ארוחת ערב שאת אוהבת שחתכת ותיבלת והכנת רק לעצמך. לפעמים, דווקא כשנראה שכולם זוממים על "הביצה" שלך, מותר להשאיר אותה רק לעצמך
מתוך עלון ארגמן שיפורסם בשבת הקרובה.