סיפור קליטת העולים מאתיופיה על ידי בתי הספר בפתח תקווה העלה שוב על סדר היום את סוגית בתי הספר הפרטיים בחינוך הדתי.
ישנן שלש טענות מרכזיות כלפי מערכת החינוך הממ"ד: המערכת איננה מאפשרת תגבור תורני למעוניינים, במערכת יש מורים שאינם ראויים להיות מודל לחיקוי, העדר סף קבלה גורם לכך שחלק ניכר מתלמידי הממ"ד אינם דתיים ואינם מעוניינים להיות כאלו.
הבה ננסה להתייחס לנקודות אלו ולבחון את האפשרות למצוא להן פתרון. הבעיה הראשונה היא היותר קלה. אין שום סיבה למנוע קיומם של שיעורי תגבור (סינון על פי הישגים) או שיעורי העשרה (ללא סינון) בכל תחום דעת שיש בו התעניינות מינימאלית. התנאי היחידי שיש להציב בפני יזמות כאלו שהן לא תדרושנה הוצאה כספית מעבר לסל שיקבע על ידי משרד החינוך (שיהיה כמובן כפוף ליכולות של ההורים).
הדרישה השנייה היא לכאורה קלה יותר שכן כבר כיום המינהל לחינוך דתי מציב דרישות סף לפני המורים של הממ"ד. אולם מסתבר שרף זה לא נראה לחלק מהציבור. עד כמה יש להיעתר לכל דרישה של ההורים? האם מורה נשואה המוציאה טפח משערה תסולק בגלל שיש אמא שמחמירה יותר? האם מורה לביולוגיה שא רואה בעיה אמונית באבולוציה יודח? ומה עם מורה שלא קובע עיתים לתורה או הולך בלי טלית קטן? היכן הגבול? רק אם הציבור שלנו ילמד להכיל את השונה (השונה הלגיטימי) אפשר יהיה להתגבר על בעיה זו. למרבה הצער יכולת ההכלה שלנו הולכת וקטנה.
הדרישה השלישית היא הבעיתית ביותר. לכאורה, אם נלמד להתגבר על הדרישה הקודמת נוכל להתגבר גם על זו אם נקבע שצריך לדרוש מהתלמידים ומההורים את מה שדורשים מהמורים. אולם בפועל המצב אינו כל כך פשוט. מה לגבי הורים שבפירוש אינם יכולים להיקרא דתיים ואולי גם לא קוראים לעצמם כך (אלא מסורתיים) אולם כשהם ניצבים בפני השאלה לאיזה בית ספר לרשום את בנם יש להם שתי אפשרויות - הזרם המ"מ, ממנו הם חוששים שצאצאם יצא חילוני לגמרי (חשש מוצדק ביותר) והזרם הממ"ד. שם אמנם הילד עלול לחזור בתשובה, אולם אפשרות זו פחות מאיימת עליהם. מה עלינו לעשות? ומה לגבי הורים שבהם אחד מבני הזוג אינו דתי כלל והממ"ד הוא מבחינתו סוג של פשרת שלום בית? אם נדרוש מהורים כאלו דרישות חמורות של שינוי אורח חיים, הם עלולים לבחור (בדלית ברירה) בזרם המ"מ ונמצאנו דוחפים במו ידינו את הילד לעולם החילוני.
לענ"ד, הטוב ביותר היה לחלק את החינוך הממלכתי לשלשה זרמים: דתי, מסורתי ואתיאיסטי. חלוקה זו אולי תקטין את הממ"ד, אולם תפתור בעיות רבות (ותיצור אחרות כמובן).
המגזר הציוני דתי צריך לשאול את עצמו, לא כהורים אלא כבעלי ראיה ציבורית רחבה, מהו הפתרון המתאים לתיקון המצב ולשיפור הממ"דים. פתרון שאין בו התעלמות מבעיות השעה מחד או מאידך.