באופן כללי ניתן לומר כי היחס הנפשי של רוב הציבור הדתי לאלימות לה היינו עדים בשבועות האחרונים, הוא כי מדובר ב"אלימות שלהם", וכי מדובר בתופעה השייכת למחוזות רחוקים מאתנו. תחושה זו נובעת משילוב בין תחושה מעצימה ותחושה משתקת.
התחושה המעצימה נובעת מהעובדה כי הציבור הדתי מתחזק בדרך חייו, באמונת דרכו ובצדקת המדיניות החינוכית שלו הנובעת מהכרה עמוקה כי רק שורש מוסרי הנטוע בקודש יכול להתמודד עם מחשבות אדם, תחבולותיו ויצרי מעללי איש.
מאידך ישנה תחושת שיתוק המחוללת בנו שני עניינים קשים ביותר. הראשון שבהם הוא השיתוק המעשי כלפי חוץ, שכן אם האלימות אינה נמצאת בתוכנו- בתוך החברה הדתית ואין אנו אחראים לה, הרי שאין אנו גם יכולים לעשות הרבה נגדה; שהרי מה שלא נמצא בתוכנו גם לא נמצא בשליטתנו ולכן אינו ניתן להשפעה על ידינו. אם אלו הם פני הדברים, הרי שלכאורה לא נותר לנו אלא לכאוב, לגנות ולהסתגר.
העניין השני הקשה שגורמת תחושת השיתוק לציבור האמוני בייחסו כלפי תופעת האלימות, היא ההימנעות מבדיקה עצמית האם אכן אין שום גילויי אלימות בתוכנו. בדיקה זו נדרשת לא רק לשם התמודדות, אלא גם בכדי לצמצם את התופעה ולהפוך למובילי דרך חברתיים לציבור כולו בנושא זה.
יש להודות על האמת: סוגיית האלימות במשפחה לימדה אותנו כי גם הציבור הדתי איננו חף ממנה והיא קיימת בתוכנו, וכל זה על אף ניסיונות ההתכחשות וההתעלמות. זאת ועוד: האלימות במשפחה לא ללמד על עצמה בלבד יצאה, כי אם על היקפים מסוימים הקיימים בתוכנו בכל הקשור לנגע האלימות בכלל. כל עוד לא ניישם את התיקון והתשובה בעולמנו הפנימי בנושאים אלה לא רק שלא נהיה אנשי אמת, אלא גם שלא נצליח לתרום את תרומתנו בכך.
 |
|
האלימות מוטמעת בתוכנו (צילום: maxintosh-cc-by)
|
ומהם שורשי האלימות שכן קיימים בתוכנו- בתוך החברה הדתית? ובכן, ראשית ישנה השפה שלנו שהיא אלימה מעצם טבעה. אנו משתמשים מבלי משים בכל עת בביטויים דוגמת "כניסה לשדה מוקשים", "זה פיצוץ", "להסתער", "תותח", "קרב ראש בראש" ועוד. ביטויים אלו ושכמותם אולי אינם גורמים או מעודדים אלימות באופן ישיר, אולם הם מוטמעים בתוכנו. לכאורה הלוואי וזו הייתה הבעיה היחידה שלנו, אולם גם כך שפה יוצרת אווירה וסביבה. לצד נושא השפה ישנם עניינים אחרים המעודדים אלימות באופן ישיר. בתחום זה ניתן למנות שלושה עניינים. הראשון שבהם היא האלימות המחלחלת כל העת במישור התרבותי והתקשורתי. החברה הדתית משקיעה מאמצים רבים במניעת צפייה וחשיפה לתוכנים לא צנועים, בעיקר אצל ילדנו. אולם אין אנו שמים לב באותה עת לכמות האדירה של האלימות שהם סופגים בתוכניות אחרות, "נקיות" לכאורה. חלק נכבד מסדרות המתח וסרטי הפעולה כוללים אלימות אינטגרלית בתוכם, וכל זה במסגרת המלחמה של ה"טובים" ב"רעים". משחקי המחשב תורמים אף הם בצורה נכבדת לעניין זה. הילדים מתרגלים לכך שאלימות היא חלק מכלי המשחק החברתיים, וחמור מכך: ההתעלמות שלנו מלמדת אותם כי אלימות חמורה פחות מבעיות צניעות. רובנו נעדיף שילדנו יצפו בסרט מתח אלים משום שאין בו יחסי גברים ונשים, על פני דרמה עדינה ולו בשל החשש שעלול להיות בו רמז לאי-צניעות. זהו שדר ומסר מתמיד שגורם לאלימות לחלחל.
תופעה שנייה שלא ניתן להתעלם ממנה היא תופעת השתיה. בשנים האחרונות העולם החסידי הופך לדומיננטי יותר ויותר בחברה הדתית- לאומית ויש בכך ברכה עצומה, ללא ספק, אולם יש גם גרורות. חלק מעולם החסידות היה השתיה, ולא רק מצד הלגיטימיות שבדבר, אלא אפילו מתוך מתן יחס חיובי ומעודד. אמנם רגיל כל חסיד לומר כי אין היא "שותה" כי אם אומר "לחיים", ובכך הוא הופך את השתייה לכלי לרוממות הנפש ודביקות בד, ברם יחס זה איננו תמיד נתפס בדרך זו. לא פעם הופכת השתייה ללגיטימית כדרך חיים. לא חייבים להיות חסיד בכדי להגיע אל השתייה, והיקף התופעה מעיד על כך. עתה הוא הזמן להתמודד עם הנושא, בדיוק כפי שהחברה הדתית החלה להתמודד עם עניין הסמים לפני מספר שנים (ראו "רטורנו"). היקף התופעה מבהיל והזמן הוא עתה!
התופעה השלישית היא מתן לגיטימציה, הולכת וגוברת, לאלימות על רקע פוליטי. דבר זה באה לידי ביטוי בדיבורים על קנאה בחרדים ונחישותם במאבקי השבת, בהפיכתה של עמונה לסמל, בשימוש במושגים כמו "תג המחיר", בגעגועים ל"כפר מימון" אחרת, באלימות המילולית בטוקבקים באתרי האינטרנט ועוד. אפשר להתייחס לכל אלה בביטול, אולם על האמת להיאמר: מדובר בתופעות מטפחי אלימות. יש הטוענים כי יש אפשרות לשלוט ולנווט סוג כזה של אלימות, וכל עוד היא מופעלת בצורה מבוקרת נכון להשתמש בה במקרים מסוימים. המציאות מלמדת כי גם אלימות שכזאת לא נעצרת שם. היא גולשת, כמעט בהכרח, למחוזות אסורים שכבר כעת מתגלים בנו.
ההבלים הנטענים על ידי גורמי שמאל אינטרסנטיים לפיהם ה"כיבוש" הוא מקור האלימות בחברה הישראלי (דבר שאין לו כל בסיס - לא תיאורטי ולא מחקרי), אינם צריכים למנוע מאתנו לבחון את גילויי האלימות שבתוכנו. בדרך זו נתרום גם אנו את תרומתנו למאבק בנגע נורא זה ונהיה מורי דרך לחברה הישראלית כולה. או אז נוכל לפנות אליה, וכעצת רבים, לחדש בקרבה את ההתייחסות הנלמדת במקורה (אם כי לא זהה לה) מפרשת עגלה ערופה. לאמור: יצירת מעמד שאינו מתיר ואינו מאפשר להתעלם מכל שפיכות דמים המתחוללת בארצנו, ומאבק נגד התופעה במלוא העוצמה, עד שנשיב לארץ הקודש את קדושתה הבאה לידי ביטוי גם במניעת שפיכות דמים.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת. המאמר המלא יתפרסם בעלון השבת של רבני צהר