בשורת חיים לחברה

כעת, עם סיום ה"שבעה" על אבי כהן ז"ל, צריכים אנו לבקש את סליחת המשפחה. בימים שבהם שכב אבי בין חיים למוות עטפו את המשפחה אנשים רבים, ובהם גם כאלה שמשכו אותם לכיוונים של תורות סתר. אני, ועוד רבנים בסביבתי, שמענו על התאונה, התפללנו לשלומו של אבי יחד עם כל החולים והפצועים אך לא ניסינו לפעול לחיזוק התודעה של המשפחה על המצווה של תרומת אברים במקרה של מוות מוחי. לאחר קביעת המוות המוחי היה ברור למשפחה שאבריו של אבי ייתרמו להצלת חיים רבים.

זה היה רצונו המפורש. אלא שאז התחילו לפעול עליהם כוחות שבשם מסורת ישראל מנעו מהם לקיים את המצווה הזו. למרות שהראשון לציון, הרב שלמה עמאר, הורה לאשר את קביעת המוות נכנסה המשפחה למצב של מצוקה מפאת הספק. במצוקה כזו כל אדם נורמאלי מקיים בעצמו את הכלל "שב ואל תעשה עדיף". כך הוחמצה הזדמנות לא רק להציל חיים אלא גם להעצים את תודעת הציבור בחשיבותה של מצוה זו.

יש לנו אפשרות להיות שותפים באופן אקטיבי בקיום מצוות "לא תעמוד על דם רעך".

הרבנות הראשית לישראל, בראשותם של הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא ז"ל, קבעו את הדבר כבר בראשית שנת תשמ"ז (1986). זו הייתה פסיקה שבאה בעקבות ועדה מקצועית והלכתית שישבה על המדוכה ימים רבים. הקביעה הזו באה לעולם בתגובה להישגי הרפואה. הצלחת השתלות הלב, הכבד והריאות עוררו את הרבנים לראות באפשרות הזו של הצלת החיים על ידי הגדרת המוות המוחי כקובע את מצבו של האדם. רוב ההתנגדויות ההלכתיות באו לעולם בשנות השישים של המאה הקודמת, כשאחוזי ההצלחה בניתוחי ההשתלה היו נמוכים ביותר.

אולם למרבה הצער נותרו רבנים שממאנים לשלב ידיים עם הישגי הרפואה ומבקשים לקבע את ההגדרה ההלכתית על פי הנתונים שלפני ארבעים שנה. צד אחר של התגובה המסרבת לשלב ידיים עם הרפואה הוא הצד הקבלי. אנשים שאינם פועלים בשדה ההלכה מורים למשפחות לא לנגוע ביקיריהם בגלל אמונות של תחיית המתים באופן פיזי. זו כבר שפה אחרת שפועלת היטב על אנשים בזמן מצוקה אך אינה נובעת מתוך השפה ההלכתית הפנימית. כנגד דוברי השפה הזו קשה לפעול כי הם נוגעים ופוגעים במחוזות נסתרים מהתודעה הרציונלית. כשאדם אוחז במת השפה הזו הופכת להיות דומיננטית ומשתלטת.

תיקון שמשחרר את הפחדים של אחרוני המסתייגים

בתוכנית הבוקר של יום רביעי ראיין רזי ברקאי את אחד מאנשי ההלכה המוסלמים בנושא הגדרת רגע המוות לתרומת איברים. המרואיין השיב שכל אנשי ההלכה המוסלמים מאוחדים בדעתם שמצווה לתרום איברים אבל רק לאחר שנקבע המוות באופן מוחלט (לאחר הפסקת פעילות הלב). בתגובה השיב לו רזי ברקאי: "אם כך אין שום הבדל בין ההלכה המוסלמית לבין עמדת ההלכה היהודית שמתנגדת לקביעת רגע המוות בהפסקת פעילות גזע המוח". דברים אלו של רזי ברקאי עומדים בניגוד גמור לדברים שהוא עצמו שמע מפי רבנים שונים באותה תוכנית יום קודם. שמיעתו הסלקטיבית של רזי ברקאי מבקשת להנציח את דמותה של ההלכה בישראל כאילו אינה מסוגלת להתמודד עם אתגרי הישגי המדע. למרות שבאוזניו הוא שמע את נציגי הרבנות מעידים על הפסיקה המתקדמת הזו, הוא בחר להציג כעמדת ההלכה היהודית המוחלטת גישה מחמירה שלא מכירה בהישגי המדע.

אנו, יהודים המאמינים באורה של תורה, יכולים להביא בשורת חיים לחברה כולה על ידי התגייסות להחזקת כרטיסי תורם "אדי". כדאי לזכור שלגבי אברים שניתנים לתרומה לאחר הפסקת פעולת הלב אין בכלל שאלה. תרומת כליה, קרנית או עור - מותרת כמעט ללא מחלוקת. תרומת דם וכליה, הניתנת מן החי אל החי, עשויה להיות אף חובה לפי חלק מהפוסקים (בעקבות פרשנות הפסוק "לא תעמוד על דם רעך").

כמובן שהשאלה הפתוחה היא תרומת האברים הנלקחים במשך הזמן שבין הפסקת פעולת גזע המוח והפסקת פעולת הלב. המדידה של הפסקת פעולת המוח דורשת אמינות מירבית. בעבר היו כאלה שהתנגדו להחזקת הכרטיס בטענה שמשרד הבריאות ממהר לקבוע את רגע המוות מתוך אינטרס של שימוש באברים, וחלילה פוגע באנשים לפני זמנם. היום ניתן להכניס סימון בכרטיס התורם המחייב את מערכת הבריאות לשלב בקביעת המוות אדם מתחום ההלכה, שיהיה חבר בצוות הקובע את מצבו של החולה. זהו תיקון שמשחרר את הפחדים של אחרוני המסתייגים ומאפשר לכולנו להיות שותפים באופן אקטיבי בקיום מצוות "לא תעמוד על דם רעך".