אלימות

לאחרונה התפרסמו ממצאי מחקר עומק שהוזמן על ידי משרד החינוך על היקף האלימות בבתי הספר. הממצאים מדאיגים מאוד. בבתי הספר קיימת אלימות פיזית ואלימות מילולית, בריונוּת, אווירה אלימה, הטרדות. המחקר אסף נתונים על היקף האלימות וגם בדק את תחושת התלמידים. תלמידים רבים ביטאו תחושת חוסר ביטחון בבית הספר! לענייננו, אין זה משנה אם יש ירידה קלה ביחס לשנים שעברו או עלייה מתונה, מפני שההווה מעורר דאגה רבה. השאלה הנשאלת היא כיצד הפך בית הספר, שהוא מסגרת חינוכית, לטריטוריה של אלימות? אף אחד איננו חושד בבית הספר שהוא יוצר את האלימות או מעורר אותה, ברור לכל שבית הספר הוא רק גורם מזַמן. הוא מזמן את המפגש בין בני הנוער, והמפגש מאפשר את גילויי האלימות. השאלה היא מדוע מערכת החינוך אינה מצליחה לעקור את האלימות מבני הנוער, להיטיב את מידותיהם, לעדן אותם, ולהחדיר בהם שאיפה להרבות טוב בעולם?
התשובה היא שמערכת החינוך אוכלת את פירותיו הבאושים של העדר החינוך בבית. בעקבות רוח הפתיחות של העידן המודרני והפוסטמודרני, נחשף הנוער לתרבות קלוקלת שכל כולה גירוי יצרים - יצר העריות, יצר האלימות, יצר הנקמנות, קנאה, חמדת הממון. כל הטכנולוגיה המודרנית, שאין ערוך לעוצמתה, מגויסת לגרות את נפש בני הנוער - טלוויזיה, אינטרנט, קולנוע, וידאו, פלאפון, ועוד ועוד. מרוב גירויים, נפשם נטרפת עליהם, נסדקת ומסתבכת, היא הופכת לפקעת של עצבים ושל רגשות פגועים. בבית הספר נפגשים בני הנוער, והכל מתפרץ החוצה כמו הר געש. ההתנגדות למזון התרבותי הקלוקל שבני הנוער צורכים כיום, צריכה לבוא מכל מי שיש לו מעט אחריות חינוכית. זה לא רק עניינם של קדושי עליון או של נזירים מסתגפים אלא של כל אדם טוב וישר שאוהב את הטוב ואת היושר.
אף שמערכת החינוך משתדלת להתמודד עם תופעת אלימות של בני הנוער על ידי תכניות חינוכיות ייחודיות, היא נושאת בחלק מהאשם. האלימות איננה תופעה העומדת לעצמה, היא איננה מנותקת ממכלול הערכים. חלוקים אנשי המקצוע האם המענה לאלימות הנוער הוא הגברת האכיפה וההחמרה בענישה, או תוספת הסברה וחינוך בנושא האלימות. אלו ואלו טועים, האלימות איננה מצד עצמה. לא ניתן להקטין את ממדיה, בלא לחולל מהפכה ערכית כוללת. המבקש לעצור את האלימות, צריך להעמיק את החינוך לערכים - טוב לב, אופטימיות, כבוד, אידיאליזם, התנדבות, איפוק, צניעות, גבורה - "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". מי שאיננו מסוגל לגלות איפוק בעת שמתעוררים בתוכו דחפים שבין אדם לעצמו, חשוד הוא שלא יגבר על דחפיו השליליים שבין אדם לחברו. כל זמן שמערכת החינוך תמשיך להסס בשאלת החינוך לערכים, ולא תשתחרר מפחדה לחנך לערכים, היא לא תנחל אפילו הצלחה נקודתית אחת.
יש נורמות תרבותיות אשר מזינות את האלימות. לדוגמה: האלימות קשורה ליצר התחרות, כפי שלימדנו הראי"ה קוק שהשורש לאלימות האנושית הוא יצר התחרות המשחית את הנפש. ההתפרצות האלימה הראשונה עלי אדמות - רצח קין את הבל - היא ביטוי לתחרות חולנית בין קין והבל (הרב קוק כותב ב"גנזי ראי"ה" שתחרות זו היתה על "אמונות", כלומר על השקפת עולם וקרבת ה', אבל אחר כך היתה הסלמה: "צירוף האיבה בשביל ענינים חומריים אל תחרות נטיות הלב השונות". האיבה והשנאה הצטרפו אל התחרות שנבעה מנטיות שונות בנפש). לכן, תכלית העבודה הרוחנית האנושית היא להשתחרר מיצר התחרות, כפי שאומרים חז"ל: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה... לא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות" (ברכות יז ב). עד שנשיג את השלמות, מתאמצת התורה לחנך את האדם להתגבר על יצר התחרות שלו ולמתן אותו. זהו אחד מתפקידיה של שנת השמיטה, שהיא "שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה" (מוסה"ק עמ' תקסג). גם השבת מסייעת לאדם להיגמל מהתמכרותו לתחרות הכלכלית.
את האווירה התחרותית, נושמים בני הנוער מכל סביבתם, מפני שהחברה המערבית חיה על התחרות וניזונה ממנה. כולם מתחרים עם כולם. הכלכלה המערבית מבוססת על תחרות, ואקדמיה נגררת אחריה. בית הספר המודרני איננו נקי מתחרות פנימית, אך חמור מכך - הוא מחנך לתחרות. כל תחנה בסולם החינוכי מכשירה את התלמידים לקראת התחרות שבתחנה הבאה. וכך מפלס התחרות עולה ככל שהתלמיד מטפס מכיתה לכיתה עד למוסדות להשכלה גבוהה, ומהם הוא מחליק לתוך התחרות האימתנית שמכתיב אורח החיים המערבי.
אי אפשר לטפל בתופעת האלימות בלא לטפל בשורשיה התרבותיים, בלא להתמודד עם יצר התחרות, עם הנורמה של הקרייריזם, ובלא לערער על אחדים מאבני היסוד של התרבות המערבית. אין דרך אחרת אלא להתמודד התמודדות אמיצה עם חלק מהנורמות "המקודשות" של התרבות המערבית.