בעשרות השנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בכל הקשור למעמד האישה. רוב הנשים נוטלות כיום חלק בשוק העבודה, ויכולותיהן השכליות, המקצועיות והאישיותיות לא נחשבות (לפחות בקרב חלקים נרחבים של הציבור) נחותות מעצם היותן נשים. אפשרות ההשתלבות בשוק העבודה משמעותית ביותר ליכולת העמידה הכלכלית העצמאית של האישה, ומחזקת את מעמדה האוטונומי. עם זאת, הדרך לשוויון מלא בשוק העבודה עודנה רחוקה. אחוזי הנשים המשתלבות בשוק העבודה, אחוזן בקרב עמדות המפתח ומקבלי ההחלטות, רמת התפקידים שהן מקבלות והמשכורות עדיין נמוכים בהרבה מאלו של הגברים.
אחת הסיבות המרכזיות לפער היא הקונפליקט התמידי בין תפקידה של האישה בניהול הבית והמשפחה ותפקידיה מחוץ לבית. המתח קיים גם מעבר לעובדה שבעוד שהנשים שואפות לשוויון בתחום פרנסת המשפחה - תפקידם המסורתי של הגברים, רחוקים הגברים מלחתור לשוויון בתחום הבית והמשפחה - תפקידן המסורתי של הנשים. המחויבות לבית ולמשפחה מצד אחד ולמקום העבודה מצד שני היא מצב מתח קיומי ומתמשך עבור רוב הנשים (וגם עבור מעט מהגברים) בימינו.
כדי לעזור בפתרון המתח המתמיד שואפים כיום ארגוני נשים להקל על תנאי העבודה ותנאי ניהול הבית על-ידי רשת מוסדות לטיפול בילדים החל בגיל הרך כחלק ממקומות העבודה או בנפרד מהם, גמישות בבחירת שעות העבודה או ביצוע חלק מהעבודה מהבית וכדומה.
לעניות דעתי, יש גורם בסיסי יותר שיש לקדם כדי להקל על החיים בשלום בין השניים: הערכה אמיתית לתפקיד ניהול הבית. לא הערכה מן השפה ולחוץ או הבנה שיש בניהול תקין יתרון עבור בן הזוג והילדים, אלא הערכה משמעותית ועוברת לסוחר: הכרה בניהול משק בית כניסיון תעסוקתי רלוונטי והבנתו כיתרון משמעותי למעביד.
מדוע כל רס"ר המשתחרר בן ארבעים מהצבא נחשב בעל ניסיון משמעותי בתחומי הארגון והניהול, ואישה בת ארבעים שגדלה שלושה-ארבעה ילדים, דאגה מדי עונה ללבוש לכולם, תחזקה את מערכת הכביסה והניקיון, דאגה למזון מספיק, והצליחה לגרום להם להגיע מדי יום למוסדות החינוך וגם לחזור מהם, נחשבת כחסרת כל ניסיון ? (קל וחומר אם גדלה יותר ילדים, אם גם תמכה בהם רגשית, אם הצטרפו ללוגיסטיקה גם חוגים, אירוח חברים, הפקת שבתות, חופשים ושמחות משפחתיות, ואם כל זה גם נעשה בתקציב מוגבל למדי, ותוך תחזוק מערכת זוגית במקביל).
אין לי ספק שמי שצלחה את משימת ניהול הבית, ובפרט כשמדובר במשפחה גדולה, היא בעלת כישורים משמעותיים בעמידה בלחצים של עבודה תובענית, בעלת יכולת מרשימה של ניצול זמן, בעלת יכולות לוגיסטיות אדירות של ניצול משאבים אופטימלי, וסביר שגם בעלת חכמת חיים וכישורים חברתיים טובים.
הערכה אמיתית של הכישורים הנדרשים לתפקיד ותפיסתו כיתרון אמיתי למעביד יחד עם ההבנה שגידול ילדים היא משימה בעלת חשיבות לאומית ולא רק גחמה פרטית של משפחה או אישה ספציפית יוכלו לקדם שינוי עמוק ומהותי.
אמון ביכולות ובתפוקה האפשרית של אישה בעלת משפחה תוכל להביא מעסיקים לאפשר גמישות אמיתית בשעות העבודה, תוך אפשרות לבצע חלק ממנה מהבית, בידיעה שהעבודה אכן תעשה על הצד הטוב ביותר.
ההבנה שתפוקה אינה רק פונקציה של ישיבה במשרד אל תוך הלילה (כפי שכבר הוכח במחקרים רבים) תקל גם על הגברים לצמצם את שעות עבודתם. ויצירת תדמית מעריכה ומכבדת לניהול משק הבית תגביר גם את המוטיבציה הגברית להשתלב בתפקידי גידול הילדים והלוגיסטיקה שמסביב.
העלאת ההערכה של חשיבות תפקידן של הנשים הן בתוך הבית והן מחוצה לו עשויה גם לעודד אותן ואת מעסיקיהן להבין שהן ראויות לתגמול משמעותי עבור עבודתן ולהשתקף בשכר הוגן ובתנאים סבירים.
זה אמנם נשמע חזון רחוק, אבל במידה רבה הדבר נעוץ גם במודעותה של כל אישה ואישה. אישה שתכיר ביכולותיה ובאופן בו היא מביאה אותן לידי ביטוי בחיי היום יום שלה תוכל לגשת לכל מעביד בעמדה של הכרה בערך ולא התנצלות. מעסיק ששואל בראיון עבודה (באופן לא חוקי) על היכולת לשלב משפחה ועבודה צריך לקבל תשובה חד משמעית: המשפחה שלי רק מעידה על היכולת שלי לעמוד במשימות מורכבות ותובעניות ויש לראות בה ניסיון נוסף ולא אבן נגף.
מירי כהנא היא עמיתת מחקר, מכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים