אחד הנושאים הבוערים ביותר אצל כל הורה הוא השגת שיתוף פעולה של הילד. הורים רבים חולמים על ילד ממשומע, המגיב לכל פקודה הורית ב"כן, אבא, בשמחה" ומזנקים ממקומם כדי למלא אחר ההוראות. אם התיאור הנ"ל מעלה על פניכם חיוך חמוץ-מתוק, אולי אתם מזדהים יותר עם התיאור הבא:
אמם של שמעא ועשיה מביטה בשעון. כבר רבע לשש. הגיע זמן לאסוף את הצעצועים ולבוא לארוחת הערב. "שמעא! עשיה!" צועקת אמא מהמטבח. "תאספו ותבואו לאכול!"
אין תגובה. "שמעא! עשיה!" מגבירה אמא את קולה. "שמעתם אותי?!"
מכיוון חדר משחק נשמע מלמול לא ברור "רגע, אמא".
אמא מסיימת לטגן את החביתות ועוברת לחתוך ירקות. "שמעא! עשיה!" היא צועקת בשלישית, מגבירה את קולה עוד קצת. "אתם כבר אוספים? תיכף זמן לאכול!"
"א-מא, ר-גע! אוף!" הם צועקים חזרה בחוסר סבלנות.
אמא מרגישה איך הכעס מתחיל לטפס בגרונה. "אמרתי משהו!" היא נוזפת מרחוק. "אני תיכף באה ואני מצפה למצוא חדר מסודר!" אמא מניחה את הסלט על השולחן בעצבנות וניגשת לחדר משחקים, לראות את ההתקדמות.
בכניסה לחדר חושכות עיניה. מאות קוביות על השטיח, וביניהם מפוזרים חיילים ומכוניות , ושני הבנים שקועים במשחקם. "מה זה?!" היא צועקת. "לא שמעתם אותי?! אמרתי לאסוף! זה נקרא אצלכם לאסוף?!"
הבנים נאנחים, ובלית ברירה מתחילים לאסוף הכל לתוך תיבה אחת ענקית, תוך שאמא נוזפת: "למה אתם מערבבים משחקים? כמה זמן לוקח לאסוף? אתם לא רואים שיש עדיין מכוניות ליד המיטה?!"
ארוחת הערב מוגשת באווירת מתח, וכשאבא נכנס, אמא מודיעה לו ששוב הבנים היו בלתי נסבלים הערב.
מה ניתן ניתן היה לעשות אחרת?
דבר ראשון, קטן אבל רב עוצמה - נתינת ההוראות לילדנו באופן היקשרותי. הקב"ה עיצב את טבע הילד כך שהוא לא יקבל מרות ופקודות מאדם אחר. זה נקרא "הרצון הנוגד". הטבע הזה מגן על ילדנו, כדי שחלילה לא יסכימו לקבל פקודות מאדם זר וילכו אחריו. אבל כהורים, אנו זקוקים לכך שילדנו כן ישמעו בקולנו. הדרך שהקב"ה נתן לנו להתגבר על הטבע הזה של הרצון הנוגד היא ההיקשרות. לכן, לפני שניתן פקודה - שתעורר את הילד לתגובת התנגדות - עלינו "להזכיר" למוחו של הילד שאנחנו המבוגר המקושר ולא אדם זר. לשם כך, ההורה ניגש פיסית אל הילד, תופס את מבטו, מחייך אליו ומהנהן, ומחכה לתגובה. רק אחרי שנוצר קשר עין והנהון משותף, אפשר להתקדם, כי סללנו דרך היקשרותית עוקפת-התנגדות. בשפתו של ד"ר ניופלד זה נקרא "אסוף לפני שתכוון". קודם לאסוף את הילד תחת השפעתנו והיקשרותינו, ורק אז לתת לו הכוונה.
כמובן, גם אחרי שהיינו חביבים ומחוייכים ואולי אף שמנו יד נעימה על כתפו, לא מובטח לנו שהילד יזנק ממקומו בשמחה ויבצע את בקשתנו, אבל זה בהחלט מגדיל את הסיכוי ומקטין את המאבק. הרי יותר נעים לשוחח במרחק נגיעה מאשר בצעקות מקצה הבית.
ואם הילדים שקועים במשחקם?
כדאי לשאול שאלה או שתיים על המשחק כדי שהילד ירגיש שאנחנו באותו צד איתו ולא נאבקים בו. אח"כ ניתן להזדהות עם הקושי שלהם, ובו בזמן לעזור להם להתקדם. "אני מבינה שקשה לעצור את המשחק. אני שומעת ורואה שיש כאן מלחמה גדולה עם המון חיילים וטנקים ובתים שנהרסו מטילים. הלוואי שיכלתם להמשיך, אבל עכשיו השעה 6 וחייבים לאסוף." תוך כדי המשפטים הנ"ל, מתחילים כבר להוציא את התיבות המתאימות ולהניח על השטיח.
ניתן גם לקדם את האיסוף בעזרת הנחיות מדוייקות. ההוראה "תאספו" היא כללית מאד. עדיפה הוראה ממוקדת: "שמעא, תכניס את המכוניות לתיבה הירוקה; עשיה, תכניס את החיילים לתיבה הצהובה".
יש ילדים שאוהבים להתחרות נגד טיימר או נגד שיר בדיסק. "אני מפעילה טיימר במיקרוגל של 6 דקות. האם נספיק לאסוף את כל הקוביות לפני הטיימר?"
ניתן לחשוב על רעיונות יצירתיים רבים, כגון שימוש בקול מגוחך, העמדת פנים שאנחנו דמויות אחרות, הצבת יעד מספרי לאיסוף (מי יכול לאסוף 23 קוביות?) ועוד. מומלץ לשבת ברוגע, יחד עם בן/בת הזוג, ולערוך מראש רשימה כתובה של הרבה אפשרויות העולות בדעתנו בזמן רוגע, ולהשתמש בהן בשעת עייפות ותסכול.
שוב - אין הבטחה לפתרונות קסם. לא בכל יום ירצו שמעא ועשיה לאסוף ויהיו ימים מתסכלים. אבל בעזרת ההיקשרות, ועם חשיבה יצירתית של ההורים, אפשר להפוך את האווירה לנעימה יותר ומעוררת רצון לשיתוף פעולה.
שרה נבנצאל משמשת כמנחת הורים בכירה במכון "לייף סנטר"