גירושים הפכו לנורמה בעולם המערבי, ולצד התופעה המתרחשת באחוזים גבוהים בישראל, גם בקהילה הדתית לאומית הגירושין הפכו רווחים בשנים האחרונות. מאחורי שאלת מוסד המשפחה ויציבותו עומדים אנשים שעוברים תקופה מורכבת וקשה, ומתבקש מענה חברתי ומשפחתי הולם למקומם החדש בינינו.
כולנו רוויים בסטראוטיפים אודות גירושין, כולל הנוגעים בדבר. העמדות המצויות כלפיהם הן האשמה, הצבעה על חסרונות שכנראה הובילו לגירושין, מחשבות שאם היו נוהגים כך או אחרת התוצאה הייתה שונה , והתחושה שהגרוש הוא 'פגום' באיזה אופן, אחרת למה היו צריכים להתגרש?
גם הגרושים עצמם חשים כישלון: על כך שלא בחרו נכון, שלא השכילו להתנהל באופן בונה, שתרמו את חלקם לפירוד, שלא שמעו לעצותיו של מאן דהוא. גם הם לקו בדעות קדומות אודות גרושים עד שזה הגיע לפתחם, וכשהם יוצאים לרחוב שלנו, הם מרגישים שכולם רואים אותם מבעד למשקפי המעמד המשפחתי החדש ומתנהגים בהתאם.
למעגל הראשון, של המשפחה המצומצמת ושל החברים הקרובים תפקיד חשוב עד מאוד בליווי תהליך הגירושין לפני היותו עובדה מוגמרת, תוך כדי הליך הגירושים ובוודאי לאחריהם. המשפחה היא זו שנפגשת עם המצבים המורכבים בחיי הזוג, נוכחת בהתפרצות קונפליקטים, חווה את הקרע שנוצר בין בני הזוג, ומעורבת רגשית בסיפור. תפקיד הדמויות הקרובות הוא 'להנמיך להבות', לעזור להבחין בין עיקר וטפל, לתמוך ולתחזק את הקיים, גם כשהזוג נע לקראת פירוק. ברוב המקרים הקרובים עצמם מעורבים רגשית ומתקשים לנווט את התהליך. כדאי להיעזר בעזרה מקצועית כדי לזהות את טיב המצב או חומרתו, למצות את מה שניתן כדי לנסות לתקן, ולמזער נזקים לזוג, ולילדים, כשהדרך מובילה אל הפירוד.
בנסיבות בהן מתפרקת הזוגיות, עובר גם כל אחד מבני הזוג פירוק, ונצרך להרכבה מחדש ולגיבוש מחודש של זהותו. התהליך לוקח זמן וכוחות , גורם לטלטלות רגשיות חזקות, ובעיקר אינו מובן לסביבה: "נו, כבר התגרשת, מה עכשיו?".
יש ציפייה שלאחר הגירושין יחושו המתגרשים הקלה, ויחזרו לאיכות חיים תקינה. המציאות למעשה דומה ל'ניתוח ללא הרדמה', הדורשת תקופת ההחלמה ממושכת, ובזמן זה חשובה התמיכה והעזרה המשפחתית והסביבתית במיוחד: הרבה הכלה למצבי רוח, הרבה סבלנות, הרבה הקשבה והבנה. הזמן החולף ייטיב עם האובדן, הכאב, הכעסים והתסכולים, אבל זה לוקח זמן. עזרה מקצועית לא תחסוך את ההתמודדות עם השינוי הדרמטי, אבל היא יכולה לנווט את התהליך למקום בונה ומצמיח.
המעגלים השני והשלישי של הגרושים הם מעגל המשפחה המורחבת ומעגל החברים שאינם מאוד קרובים. הם אלה שפוגשים את הגרוש או הגרושה לעיתים מזומנות, יש בניהם קשר טוב וישיר, אבל אין הם יודעים באמת מה עבר ועובר עליהם. מעגלים אלו מועדים יותר מאחרים לחשוב שהם יודעים ומבינים, ולכן מרשים לעצמם להעיר הערות או לתת עצות והמלצות. יש להם השערות, אולי הן נכונות, אבל אולי לא.
"לעולם אינך יודע עד כמה אנחנו יודעים זה על זה?" (הרב שלמה קרליבך)
באמת אנחנו לא יודעים ולא מבינים מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות, עד שלא פותחים לנו את דלתות הלב. וגם אז - אולי שמענו רק צד אחד ואין זו התמונה כולה. זה נכון לגבי כל אחד, ועל אחת כמה וכמה לגבי זוג במשבר. אז קודם כל צניעות וענווה, לדעת שאיננו יודעים זה הבסיס. מהמקום הזה נגזור את השאר. 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.
שמעת על "זוג בתהליך"? יש לך רעיון לעזרה מקצועית מומלצת? אם אינך משוכנע שהוא או היא ישמחו לקבל ממך את ההצעה, פנה למישהו קרוב ממך, שהוא ישקול אם להעביר את ההצעה, וגם ידע לאתר את הזמן המתאים.
פוגשים באקראי את הגרוש/ה - להעלות את נושא הגירושין או לא? נכון יותר יהיה להעלות זאת באופן ענייני, "שמעתי שנפרדתם", כדי למנוע מבוכה ולהבהיר לבן שיחך האם אתה יודע או לא. אפשר גם לומר באופן אמפטי: "אני מבין שזו תקופה לא פשוטה", זהו גילוי הבנה למצב, ופתח לשיתוף שייתכן ויתקבל בברכה, ותלוי בדרך כלל במידת הקרבה. בכל מקרה ברור שהבחירה החופשית נתונה בידי הנוגעים בדבר ואנחנו שם כדי לעזור, ודאי לא נכון להיעלב אם הם בחרו לא לשתף אותנו.
בכל מקרה צריך להמשיך להיות חבר או בן דוד כמו שהיית קודם, אך עם רגישות יתר. להמשיך להתייחס כרגיל, להתעניין, ולדעת שאולי הגרוש או הגרושה אינם פנויים לשמוע ולהגיב- וזה בסדר. לתת להם את הזמן והמרחב להתרגל ולקבל את המצב החדש, לא להאיץ, אבל לאפשר. להזמין, להציע- ולשדר שכל תשובה תתקבל בהבנה.
פעמים רבות מאבדים הגרושים חלק מחבריהם. כאלו שהיו בקשר עם בן הזוג, או אלו שחברו אליהם כזוג ולאחר הגירושים הקשרים מתרופפים. חשוב להחזיר אותם למעגל החברים, או לסייע להם לפתוח מעגלים חדשים. להזמין אותם לצאת יחד לקפה או למופע, להצטרף לטיול, או למנגל - כל יוזמה מתקבלת , בתנאי שתשאירו פתח לסירוב- לא תמיד מתאים להם, אבל תמיד הם יזכרו לטובה שהצעת.
ישנם מועדים מועדים לבדידות: שבתות, חגים, חופשות; במיוחד מי שגר הרחק ממשפחתו, אבל גם מי שגר בסמיכות למשפחה ראוי לאוורור מפעם לפעם, והזמנה עשויה להתקבל ברצון.
אם יש לגרושים ילדים בחזקתם, חשיבות התמיכה החברתית עולה עוד יותר. הורות רגילה מתחלקת בין שניים, וכאן יש מי שנושא במרבית העול לבדו. קשה יותר לצאת מהבית, וההתארגנות לבד סבוכה יותר. אפשר להציע בילוי משותף עם הילדים, לטפח חברות שבשעת הצורך יכולה להקל, חופשה משותפת עם עוד זוג או שניים.
מעל הכול צריכה להיות מודעות ורגישות, במקומות בהם אנחנו מספרים ומשתפים בפרטי החיים שלנו. כשמישהי מספרת לחברתה הגרושה בהתלהבות על החופשה הזוגית המדהימה שהייתה לה, היא שורפת קשר באותו רגע. אמנם אין צורך להסתיר את העובדות, אבל גם לא נכון להאריך ולפרט.
האתגר שלנו כקהילה כלפי הגרושים שבינינו הוא לוותר על שיפוטיות, ליצור מרחב הוגן ומכבד עם רגישות עודפת, להיות חברים טובים ומיטיבים.
הכותבת היא מאמנת אישית, מנחת הורים, יועצת חינוכית, מרכזת את תחום הייעוץ בארגון ישפה