ילדות נשכחת
לא פעם פתחתי את אלבומי התמונות של ילדותי, ונהניתי בכל פעם מחדש לראות את עצמי במסיבות יום ההולדת בגן, בטקסים למיניהם, טיולים וכו'. נחמד לראות איך הזקנים של היום הם הצעירים החסונים של פעם. כולם, הן הצעירים והן המבוגרים נהנים להיזכר בתקופות מעברם, בעיקר בילדות, אם שלהם, ואם של ילדיהם. מה כ"כ מיוחד בילדות, שאנשים שמחים לחזור ולהפליג בזיכרונות אליה? כיצד אפשר לנצל את החזרה לעבר שתועיל לנו בהווה? על זאת ועוד בעזרת השיר הבא.
השיר
זו ילדותי השנייה,
מה שתתני לי אקח.
זו ילדותי השנייה, איתך.
זו ילדותי השנייה,
עול השנים כבר נשכח.
זו ילדותי השנייה, לבי נפתח.
דרך עינייך, בת, אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת, טעם חדש למילים.
ואתך שוב אגדל בלי לחשוש – אנחנו כבר בני שלוש.
זו ילדותי השנייה...
דרך שירייך, בת, אני אלמד שוב להקשיב לבריאה.
בפסיעותייך אצעד בדרך אל הפלאים שבעה.
בחיוכייך בת, בוקר חדש ללילות.
ואתך לחיים יש סיבה – אנחנו כבר בני ארבע.
במבטייך בת, אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוש.
בדמעותייך ארעד כאילו סוף העולם קרוב.
בחיבוקייך בת, רטט עובר בגופי.
ואיתך יום נוסף אבקש – אנחנו כבר בני חמש.
זו ילדותי השנייה...
כשהיינו צעירים ויפים
ניתן להבין את השיר המדהים הזה בשתי הבנות, שלא סותרות ביסודן אחת את חברתה. המנגינה, שהולחנה ע"י מתי כספי, משדרת אווירה מאוד אינטימית. ההבנה הראשונה של השיר, בתוספת אופי המנגינה, היא שמדובר באדם שכותב לזוגתו שיר אהבה. איתה הוא מרגיש שוב כמו בימים הטובים שלו בגן הילדים ובביה"ס, כשלא התבייש לאהוב, ולהתוודות על אהבתו. הוא מרגיש שאיתה הדברים אפילו הפשוטים ביותר כמו ציור וחיוך אינם דברים של מה בכך, והם לוקחים אותו למחוזות שאליהם מעולם לא חלם להגיע בצורה כ"כ פשוטה.
ההבנה השנייה, הרווחת יותר בין האנשים, היא שאהוד מנור כתב את השיר לאחת מילדותיו. הבת המתוארת היא כמובן בתו, וכל המעשים שנכתבים ונחווים שוב, הם דברים שמתארים בעיקר פעוטות. פעוטות, שנבהלים מגלי הים ומפחדים לגעת בו. פעוטות, שמסתכלים לפעמים בצורה כ"כ שונה ופשוטה על העולם, ומגלים דברים שלפעמים גם המבוגרים לא שמים אליהם לב יותר מדי.
היינו ילדים וזה היה מזמן
שתי ההבנות, הן מערכת היחסים עם בת הזוג, והן הבילוי המשותף עם ילדתו, מתוארת בשיר כ"ילדותי השנייה". הילדות היא תקופה שהיינו מאוד רוצים לחזור אליה, בגלל ההנאות, המשחקים, חוסר המחויבות, העובדה שזו תקופה הרבה פחות לוחצת, אבל יותר מכל הסיבות שהוצעו לעיל, הילדות "פופולארית" בגלל התמימות שיש בה, כשכל דבר היה חדש ועורר סקרנות. כולם היו "דודים" שלנו. כל הסיפורים היו חייבים להסתיים עם סוף טוב, ולכל דבר הייתה צריכה להיות סיבה.
הכותב מרגיש שיחד עם מה שהוא חווה עכשיו, מערכת היחסים או הבילוי המשותף עם ילדתו, הוא חוזר לתקופת הילדות. ההבנה שיותר מסתברת לאורך השיר היא ההבנה השנייה, ולכן אסביר חלק מהשיר לפי ההבנה הזו. נסביר את הבית האחרון, שעושה את המעבר לגיל חמש, ואיך באות לידי ביטוי הרגשות הילדות מחדש – הילדות השנייה.
כשנותנים לילד קטן אהבה, זאת אומרת משחקים איתו, מתייחסים אליו ומקרינים כלפיו אהבה, הוא מחזיר אותה בגדול. בפעם הראשונה כשהוא קולט את נוכחותו של האדם שאוהב אותו הוא מביט מבויש, מפחד להשתובב שוב עד שנשבר הקרח. מבט שמסגיר את האהבה שלו. כך גם בכיוון ההפוך, אותו ילד קטן בוכה כי לקחו לו משהו, כעסו עליו. אפילו על הדבר הפשוט הוא בוכה כאילו חרב עליו עולמו. אותו הילד גם מחבק את מי שהוא אוהב בכזו עוצמה, שאפשר לחוש את האהבה המוחזרת ממקודם בין אצבעותיו הקטנות. הכותב אומר, שבזכות מעשי הילד הזה הוא חוזר לעברו, חווה דברים שכבר מזמן הוא לא חווה. הוא מרגיש שוב את העוצמה של האהבה ושל הבכי. הזכרנו קודם גם את הטבע שהילד מתרגש ממנו, ובעקבותיו גם המבוגר – גלי הים, ההרים הגבוהים, הבריאה.
שגרה זה רע?
מתי בפעם האחרונה חווינו דברים רגילים כמו בפעם הראשונה? מתי יצאנו מהשגרה האפורה, והכנסנו צבע למעשים הקבועים שלנו מדי יום ביומו? מי אמר בכלל ששגרה זה רע? השפת-אמת כותב בשיחותיו לחנוכה בנוגע לרגילות ולהתחדשות:
"נודע מאמר אא"ז מו"ר ז"ל על הרגיל בנר ושתכלה רגל מן השוק...שהכל לבטל הרגילות והטבע...שהאדם נבחר להמשיך ע"י מעשיו הארות מהשם יתברך לכל הנבראים, והוא הכלי אשר על ידו יוכל לחבר כל הנבראים בו יתברך ממש...היינו לידע כי הוא רק כלי כמו הנר לקבל בו חיות השם יתברך כמו שכתוב בזוהר הקדוש...ונמצא כל הבריאה כלי להשפעת השי"ת...וממילא כשנעשה הכלי כראוי, נמשך התחדשות מחדש, כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד וכו' שבשורש העליון הכל התחדשות, ורק כשהתחתונים מתוקנים מקבלים ההארה משורשו"
(תרל"ב, ליל ה')
השפת-אמת מרחיב כאן על האדם מישראל כפרט והבריאה ככלל, ששניהם הם בעצם כלי קיבול להשראת שכינה בעולם. הכלי הזה מכיל בתוכו אור עליון, נקודה אלוקית, שתפקידה הוא ליצור קשר ישיר עם השכינה. כתוצאה מהקשר בין הנקודה האלוקית שבכלי לבין השכינה, השכינה פורצת החוצה מהכלי ומשפיעה מטוב ה' יתברך בעולם על כל שאר הנבראים.
מה בין כל הדברים הללו לענייננו? השפת-אמת כותב שהכלי הזה, בית הקיבול, צריך להיות עשוי כהלכה, כך שיוכל לאכסן בתוכו את אותה נקודה אלוקית. במילים ברורות יותר, אפשר לקרוא לכלי – מסגרת. המסגרת של האדם צריכה להיות מספיק יציבה וחזקה כדי לעמוד בעול של הפצת השכינה בעולם.
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
כיצד הדבר מתבצע? נסביר זאת בדרך משל: אדם זורע זרעים באדמה. את האדמה הוא משקה ומזבל, מנכש את העשבים השוטים ומטפח את הניצנים הראשונים. אם האדם לא יטפח את האדמה, את המסגרת של הצמח – הצמח ייבול או שלא יצמח באופן הרצוי. כך אותו הדבר עם הנקודה האלוקית. לאדם צריכה להיות מסגרת חזקה מאוד, של קיום המצוות השגרתי, שדרכו אדם מטפח בתוכו את אותה הנקודה וממנו לכל העולם. השפת-אמת מבטיח לנו שע"י בניית מסגרת איתנה שנוצרת משגרה אפרורית, תתחזק הנקודה ותתעצם עד שתחדש את כל הגוף כפרט ואת כל פעולות המצוות שלו שייצבעו בגוונים חדשים, והאדם ירגיש התלהבות כשיקיים אותם ממש כמו בפעם הראשונה.
אותו הדבר בבריאה. כשהשכינה תשפיע עליו הוא "יכיר" את בוראו. המציאות השגרתית. לדוגמה, זריחת השמש בכל יום, ברקים ורעמים, עצים מלבלבים – כל אלו הם דברים שפחות או יותר מתרגלים אליהם. כשהאדם יודע שה' מחייה את בריאתו בכל יום ויום – הוא מתרגש בכל פעם מחדש, כמו ילד קטן.
שגרה זו לא מילה גסה
ראש הישיבה שלי, הרב יהודה עמיטל, אוהב לצטט את דברי ר' שמעון בן פזי במדרש: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". בהסבירו את הפסוק, הוא אומר שזה אחד היסודות החשובים בתורה, שיום יום מוקרב אותו הקרבן, באותם הזמנים ללא שום שינוי. כי שגרה חזקה מובילה לבניית מסגרת ראויה לנקודה הפנימית אז בניגוד לדעה הרווחת ששיגרה בחיים אינה מועילה, בעבודת ה' לעומת זאת, שגרה אינה מילה גסה כלל וכלל.