עבור רובנו המילה בית - משפחה, מתקשרת אסוציאטיבית עם חום, שמחה, הגנה, בטחון וכו'. כך זה אמור להיות, הורים עושים את המרב לספק את צרכיהם השונים של ילדיהם. אולם עבור רבים, רבים מידי המציאות היא הפוכה, הבית והסביבה הקרובה הם המקום בו הם חווים את הפגיעה הקשה ביותר, פגיעה שתשפיע עליהם עד יומם האחרון.
לפני מספר חודשים איימה להתפרץ מגיפת הפוליו, כולנו נצמדנו לתקשורת בררנו איפה יש הדבקות, מהם אזורי ההתפרצות ובעיקר מהם אמצעי הזהירות. זאת למרות שהרשויות נקטו במרב הצעדים להדברת התופעה, ובעיקר מדובר במחלה שניתן להשתלט עליה.
לצערנו מתפשטת בקרבנו מגפה הרבה יותר מסוכנת, הרבה יותר נפוצה, המפילה אלפי קורבנות מידי שנה. על פי מחקר שנערך בראשות פרופ' צבי איזיקוביץ ופרופ' רחל לב-ויזל, בשיתוף משרד החינוך, בקרב 10,000 בני נוער בגילאי 12,14,16. עולים בין השאר הנתונים הבאים; כמעט מחצית מהילדים 48.5% דיווחו שחוו סוג אחד או יותר של פגיעה. 28% דיווחו על פגיעה רגשית, 18% על פגיעה מינית, 15% על הזנחה רגשית, 14% על הזנחה פיזית, 14% על פגיעה פיזית וכ-9% על חשיפה לאלימות במשפחה. הנתונים כולם דורשים עיון אולם ברצוני להתמקד בנתונים הנוגעים לפגיעה מינית, על פי נתוני משטרת ישראל 5,085 תיקי עבירות מין נפתחו במשטרה בשנת 2012 מתוכם 2,187 תיקים של עבירות מין כל פיקטינים.1
על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, 88% מהפניות למרכזי הסיעודי ודווחו על פגיעה על - ידי אדם מוכר כשמתוכם 68.4% מהפניות של ילדים עד גיל 12, היו בנוגע לפגיעה מינית בתוך המשפחה.
נתונים אלו קשים ובמבט ראשון אולי אפילו מפתיעים. אולם למעשה כולנו שומעים מידי יום במהדורות החדשות על הורה/סב וכד' שפגעו מינית בבני משפחתם. הקף התופעה והנתונים הגבוהים לא משאירים מקום לספק, המגפה משתוללת במלוא עוצמתה ובכל מקום! לדעת רבים התופעה רחבה אף יותר ולפנינו רק קצה הקרחון.
בציבור הדתי, ב 90% מהמקרים הקורבן מכיר את התוקף. נתון זה חייב להוות נורת אזהרה נוספת בקהילות קטנות המגדירות את עצמן "כמשפחה", הבלבול אצל הילדים גדל, מספר האנשים שנתפסים עבור הילד "כבטוחים" הינו גדול יותר ואשר על כן גדלה סכנת החשיפה.
כאנשים נורמטיביים, המחשבה על גילוי עריות היא בלתי נסבלת. אנחנו מתקשים להכיל עד כמה ילדינו נתונים בסכנה, אנחנו לא מסוגלים להפנים שהאנשים הקרובים לנו ביותר - ילדנו, הורינו, אחינו, יכולים להיות הרוצח השקט של נשמות ילדינו. מסיבה זו, לעיתים קרובות כשנחשפת הפגיעה, "נזכרים" שאר חברי הבית/החברים בתופעות שונות שיכלו להוות נורות אזהרה אבל כובו - בכי מהחדר, מקלחת משותפת שלא מותאמת לגיל, חוסר רצון לבוא לבקר אצל אותו קרוב משפחה, מקלחות ארוכות וכד'. החושים קולטים אירוע חריג, בעייתי, אך המוח, או אולי יש לומר הלב, מייצר הגנות, מסרב לקלוט, והאירוע מודחק עד לחשיפתו. 2
"מגיפה": מחקרים שונים מלמדים שאחוז משמעותי מקרב אלו שנפגעו מינית יהפכו בעצמם לפוגעים. הדבר ממחיש את סכנת ההתפשטות של התופעה וכן את חשיבות הטיפול המידי הן בנפגע והן בפוגע.
מאמר זה לא דן בגורמים לתופעות אלו, דרכי הטיפול,הצורך הדחוף בשינוי החקיקה ועוד. אולם הוא בא לעורר אותנו למחשבה על הבית במובן הרחב והמצומצם של המילה. עלינו לפעול להגברת המודעות לנושא בקרב כלל הקהילה - ילדים, מבוגרים, צוותים חינוכיים. לפעול לשיפור התקשורת, הקבלה ויחסי האמון בינינו כהורים לילדנו.
עלינו להיות ערים לשינויים סביב שלושה מישורים התנהגותיים, רגשיים וגופנים:
חשוב לציין שלא כל סימפטום מעיד על פגיעה מינית או אחרת. כל אדם מתנהל ומגיב באופן שונה. ישנה כמובן משמעות רבה לאופי הפגיעה והזמן שעבר. זאת ועוד, לעיתים ילדים שעברו פגיעה מפתחים מנגנון דיסוציאטיבי (של ניתוק ופיצול), כזה שיגרום להם להמשיך ולתפקד כלפי חוץ באופן רגיל למרות הסערה הבוערת בנפשם.
במחקר שהובא להלן, מציינים החוקרים נקודה משמעותית שיש בה גם עידוד, לפיה יותר משהופתעו מהנתונים הם הופתעו מנכונותם של כמעט כל הילדים לענות לשאלות בפתיחות ובכנות לשאלות שנשאלו. מה שמוכיח לדעת הכותבים, "שפנייה ישירה לילדים היא הדרך הטובה והיעילה ביותר להגן על ילדנו". ילדים רוצים לשתף והם בודקים האם בסביבתם יש אדם שיוכלו לתת בו אמון, אדם שיאמין להם, ויתמוך בהם ללא כעס, האשמה או שיפוטיות.
אין ספק כי המדובר בסוגיה מורכבת ומאוד 'קשה לעיכול' עבור כולנו. אולם כמבוגרים עלינו להתגבר על הקושי, להישיר מבט לתופעה, ולסגל לעצמנו דרכי פעולה כפרטים וכקהילות על מנת שעבור כל הילדים, הבית ימשיך להיות עוגן ונקודת משען לצמיחה והתפתחות.
הכותב הוא מחנך, מטפל זוגי ומשפחתי ומגשר
1 השנתון הסטטיסטי 2012 , משטרת ישראל
2 "התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה" מאת נעמה בר שדה, אתר פסיכולוגיה עברית
3 'הורות בצל הפגיעה' - פגיעה מינית בישראל 2013, אגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, מאת איריס אורן.