הטור המקורי שפורסם עד כה באתר זה, ראה אור לראשונה במגזין ''פנימה'' ומי שעקב אחריי שם, יודע שכאן- הפרק הזה ממש היה אמור להיות פרק פרידה. אבל החיים זה כנראה מה שקורה בזמן שכותבים עליהם והחיים הפתיעו שוב ואני חוזרת למקלדת ולמסך בשביל להמשיך ולספר לכם את המשך הסיפור. הבמה הזו מרגישה לי כמו בית כי החלק הכותב שבי, זה שמנסה למצוא מילים להתמודדות – התחיל כאן ב"כיפה", כאשר גלשתי בפורום פוריות ואחר כך ניהלתי אותו כמה שנים. זה היה בעידן האבן טרום פייסבוקי. והניק שלי היה נעית.
בפורום אין תמונות, אין סרטונים ואין שמות. יש את המילים שמנסות לספר כאב יש משפטים שמנסים להעביר בדידות ויש שתיקות שמנסות להכיל את כל זה. היינו מן קבוצה שכזו של חברות הכי טובות בעולם שחולקות את הפחדים הכי עמוקים, נושאות יחד את הכאב של החוסר, בלי לדעת איך השנייה נראית. זה היה המקום היחיד לאישה דתית לדבר על העקרות שלה, שלו, או של שניהם. חבורה של ניקים שנתנו כתף אחת לשנייה בהיעדר תמיכה אחרת כי הנושא היה טאבו ונשאר טאבו. היינו מאוד מכילות עד.. עד שהייתה נכנסת מישהי ומספרת שיש לה ילד או שניים ברוך ה', ומאז היא לא מצליחה להיכנס להיריון. היו ששמו אימוג'י מחבק בתגובה, והיו שהתעלמו, אבל איכשהו תמיד היינו מוצאות דרך לרמוז לה: ''מותק, תגידי תודה על מה שיש. פה אנחנו יושבות בחושך מוחלט. לך יש אור את לא כמונו, זה לא המקום שלך''. ולא משנה כמה עדין היה הרמז ולא שופט, האורחת הייתה נעלבת. ובצדק! כי עכשיו אני יודעת שלא הבנו את עומק הכאב, עשינו השוואות והתכרבלנו בתוך החושך של החוסר שלנו. וכך יקיריי, נולד בכיפה פורום ''הורים בטיפולים''. עד כאן פרק בהיסטוריה.
עברו השנים ואני כבר לא גרה בפורום פוריות, עברתי לפלנטה אחרת שקוראים לה אימוץ, ואני נזכרתי בסיפור הזה כשחבקתי את שני ילדיי ורציתי עוד. עד שהגעתי למקום הזה, לא ידעתי כמה סבל כרוך בכמיהה לילד נוסף, אפילו שאני כבר אימא. נרשמנו לאימוץ שלישי לפני כ-5 שנים והעוצמה של הציפייה הדהימה אותי לפעמים. תהליך רישום לאימוץ שלישי כולל רק מפגש עם פקידת סעד, בשונה מאימוץ ראשון ושני כבר אין מבחנים ואין סדנאות. תמר, פקידת סעד שלנו הסבירה כי זה בגלל שגם אין סיכוי.. זוג חשוך ילדים יכול לאמץ 2 תינוקות ואכן בחסדי שמיים זה מה שקרה לנו, אז תמר המליצה לנו פשוט להודות על מה שיש ורשמה אותנו לאימוץ ילד גדול- מעל שנתיים. וכך משך חמש שנים חיכינו שמשהו יקרה כשבמקביל הקול הזה שאומר שאין סיכוי שמשהו יקרה, כי לתור של ילד גדול רשומים מאות זוגות שקודמים לנו, הרבה יותר מאשר לתור של תינוקות.
לפני חצי שנה שתיתי כוס קפה עם אלישבע שכנתי, והיא שאלה בעדינות: ''אז מה קורה עם ילד שלישי?'' שתקתי, כי לא ידעתי מה להגיד. שתקנו יחד, ואז הרמתי את מבטי מעל הספל ואמרתי לה: ''אלישבע, אין לי מושג, כולם אומרים שאין סיכוי אבל אני חייבת להחזיק את התקווה. אני צריכה להחזיק אותה איכשהו'', הקפה התקרר וטעמו היה מלוח מהדמעות שנפלו לתוכו.