לא יודע אם יצא לכם לראות קצת תקשורת בזמן האחרון אבל לאיפה שלא תסתכלו, תראו מול העיניים שלכם באדום זועק סיפורים מבחילים של אלימות של נוער.
כאשר בדרך כלל מדובר בסיפור הרגיל:
יום שישי בלילה, חבורה של ערסים הולכת לדפוק ת'ראש במועדונים ולשרוף את הבמות, משתכרת ויורדת על צ'ייסרים של וודקות וטקילות כאילו מדובר במי עדן והכבד שלהם עשוי מאיטונג ובסוף, כשכדוריות הדם שלהם משחקות בשבת אירוח עם האלכוהול ומישהו לא בא להם טוב בפרונט זה נגמר בדקירות, רצח וב"נשבע-לך-השופטת-בספר-תורה-שאין-לי-מושג-איך-זה קרה'".
בדרך כלל איך שאנחנו שומעים על הדברים האלו, אנחנו מזדעזעים ואומרים:
"חיות. פשוט חיות"
אבל אחרי ששמעתי את המקרים האלו הבנתי שאנחנו בישיבה התיכונית היינו לא פחות גרועים מהחבר'ה האלימים האלו, שדקרו ורצחו, רק מה, בהוצאות להורג שלנו כיאה לבני טובים שלומדים בישיבה אליטיסטית לא היה דם שנשפך, משטרות וחקירות בבית משפט.
לא לא, ההוצאות להורג שלנו היו מאוד תרבויות וקלילות, מענגות לשון ומשעשעות ובעיקר מהירות כמו פעולה לילית של השייטת:
רגע אחד ולפני שהספקת להבין מי נגד מי, הלשון הקישה, הרעל חדר והארס בעבעה בפנים ועשה את שלו.
אחר כך, עזבנו את הקורבן לנפשו ורצנו מהר להספיק לערבית.
*
מה שהחזיר אותי לטיולים השנתיים שלנו, שהזכירו ביותר מאלמנט אחד אווירת קדם בחירות:
בשניהם אפשר לגעת בחשמל באוויר, להריח את המתח החותך של הרגע שבסופו של דבר ייקבע מי יצא הווינר הגדול שיגזור את הקופון ויתקמבן על חדר פצצה עם כל התותחים של השכבה ומי יאסוף את הזנב ויידפק בחדר של החננות.
מה ההבדל ?
כיבוי האורות. בעוד בחדר של החננות ההצגה נגמרת בחצות, בחדר של הנסיכים, האפטר פרטי רק מתחיל.
חודש לפני האירוע הגדול ומתחת לפני השטח הולך ומשתולל לו הר געש שלם של יצרים וסגירת חדרים, מלחמה קרה ואינטרסים, תמצאו שם הכול:
"אז מה רוני, מה אומר, נסגור חדר ביחד עם אליה ועמיחי?"
"לא יודע, אני רוצה גם לדאוג לדוד, אתה יודע איך הוא, שקט כזה, סגור, לא נפתח לכל אחד ואני פוחד שאם אני לא אהיה איתו בחדר הוא לא יצא בכלל לטיול"
"יאללה גם כן דוד הזה, מה הוא ילדה קטנה? עזובת'ך, גם ככה אף אחד לא מצליח לדבר איתו, אחי! עד שיש לנו
קצת הזדמנות לנשום קצת ואתה דופק את הטיול על הדוד הזה?" *
גם לנו היה 'דוד' כזה. קראנו לו 'דוד שטיח', למה כל אחד שרצה להרגיש קצת טוב עם עצמו, דרך עליו...
הטקס היה קבוע: היינו באים לפנימייה אחרי השיעור, שבוזים עד הראש מכל הבגרויות ללשון ורק רוצים להשתחרר קצת אחרי כל המאמץ.
אם היה לנו זמן היינו הולכים על טראק לגולן ונושמים את הארץ המדהימה שלנו, אבל בגלל שלא היה לנו זמן, נאלצנו להסתפק בבידור הביתי שלנו: ב'דוד שטיח'.
הוא היה מגיע כמו כולנו, עם העיניים התמימות שלו שאף פעם לא ידעו לכוון על התדר של 'קול הרוע' שלנו: חבורה של נחשים עם ציציות בחוץ וכיפות גדולות ורק רצה ליהנות קצת כמו כולנו מן הרגעים שאחרי הלימוד.
אבל אנחנו כבר ראינו את זה קורה, הרחנו את זה. שמענו את הבאזזזז באוויר. 'דוד שטיח' היה מסתכל על כולנו, אנחנו עליו והפרצופים שלנו כמו סכר רגע לפני פיצוץ:
"מה דוד, עייפים הא?" נשמע קול הארס של עמי
"כן..." צחק דוד, מתעלם מהדקירה שעוד רגע תנעץ בו.
"בא לך קפה דוד?"
"למה לא? תודה אחי" אמר דוד, נהנה מהדו שיח שיש לו עם עמי הכריש
"אז עשה טובה ולך תעשה לנו אחד" וכולם על שפוכים על הרצפה, בוכים מרוב צחוק.
חוץ מדוד.
שלאט לאט ראיתי איך הדם השפוך שלו שנלבן, התחיל לנזול לו מבפנים וצף ועלה על פני הפנים שלו.
הוא עוד פעם קם והלך לחדר שלו. מבויש כולו.
אחר כך הגיע הבגרות בגמרא ואני, עמי וכל החברים הנחשים שלנו עם הציציות בחוץ והכיפה הגדולה שכל השנה לא הפסקנו להתעלל בדוד שטיח ניגשנו ועשינו חמש יחידות. עברנו כמובן בהצלחה.
אין ספק, ידענו לדקלם את הגמרא, אבל בכל פעם שנגעתי בדפים שלה והקשבתי לקולה, לא יכולתי שלא לשמוע את זעקות הגועל שיצאו ממנה:
"איכס! רק תוריד את הידיים המגועלות שלך ממני. איך אתה לא מתבייש להלבין פנים ולרצוח את נשמתו המצולקת של דוד ואחר כך לבוא ולגעת בי כאילו כלום?"
*
האמת, זה לא שהיינו באמת רעים כי לא חשבנו שאנחנו באמת רוצחים ומוציאים להורג בכל פעם מחדש את דוד שטיח.
כולה צחקנו איתו קצת.
אבל כל הבדיחות הקטנות האלו היה פשוט יותר מידי בשביל דוד שטיח.
בוקר אחד הוא פשוט הפסיק להגיע לישיבה.
זה קרה כבר בשליש האחרון של השמינית ולא הבנו איזה משאית עברה עליו כאילו מה נסגר?
חכה עוד חודשיים, תסיים את הבגרויות ותעוף לאן שבא לך.
אבל דוד שטיח לא יכל לחכות רגע אחד בגיהינום הזה שעשינו לו.
*
אחרי חמש שנים נתקלתי בדוד שטיח, זה שהוצאנו אותו כל יום להורג מחדש במילים הצורבות שלנו, ליד התחנה המרכזית בירושלים.
הוא היה בלי כיפה, עם תספורת מרינס ועם שרירים כמו של סטאלונה בימיו היפים וגופייה שחורה צמודה כשמאחורה בצבץ לו קעקוע שחור בסינית.
לרגע חטפתי פלאשבק על איך שדוד שטיח היה מתפלל בדבקות בראש השנה ותמיד בסוף התפילה היו לו דמעות בעיניים
נזכרתי בדוד שטיח ההוא הצדיק, ששרף את השמיים בתפילות שלו וראיתי את הביריון הזר הזה עם השרירים והקעקוע שנראה כמו חוליגן כמתריס לכל העולם:
'בוא נראה אם עכשיו תוכלו לעשות לי משהו'
פתאום הרגשתי איך שהלב שלי מתכווץ אל תוך עצמו ורוצה להיעלם ולא יכולתי שלא לחשוב בצער:
תראה דוד היקר,היית יכול להיות אחד האנשים ותראה אותך עכשיו, נראה כמו חיקוי עלוב של אחרון החוליגנים.
ואנחנו עם הבדיחות המפגרות שלנו, עם לשון הסכינים שלנו, עם הדקירות היומיומיות שלנו, חתומים על הגורל הנורא הזה של החיים שלך.
וההכרה הזו, בתוצאות ההרג שבצענו בדוד שטיח, כבר לא הצחיקה אף אחד.
אתם מוזמנים להיכנס ל'פותחים ראש' - בית מדרש לנוער בשיתוף 'חברים מקשיבים ואתר 'כיפה'
ולהוריד משם את מערך הלימוד הראשון: 5000 חברים בשקל.
בפייסבוק: בית מדרש פותחים ראש - טורים, פינות, מאמרים וכל דבר שיבוא לכם בטוב.
סניפים שרוצים להפעיל את ה'בית מדרש' אצלם ולקבל שיחות והרצאות מוזמנים להשאיר פרטים ב: PotchimRosh@gmail.com