האוטובוס פילס את דרכו לאיטו במעלה ההר, תוך כדי השמעת חרחור טורדני של מאמץ. הפנים שלנו היו דבוקות לחלונות, בולעות בשקיקה את מראות הפריחה המרהיבים של תחילת האביב, ומתפעלות מהמטעים הריחניים שצובעים את הדרך בשלל צבעים. כעבור כמה דקות הגענו לפיסגת ההר, ולעינינו נפרש המרבד הכחול הנוצץ של הים התיכון. מרחוק נראו הבתים עם הגגות האדומים של היישוב אפיקי ים. ככה זה בכל חופש פסח. האחים שלי, דביר, נועה ואני, נוסעים לביקור אצל סבא וסבתא ביישוב. אתם יודעים איך זה, להתפנק קצת, לטייל, לשחות בים. בקיצור, לעשות כיף. נועה ישבה לידי, כשאנחנו מחליפים חוויות על הדרך ועל הביקורים הקודמים במקום. רעש מחריש אוזניים של להק מטוסים שהדהד בשמים קטע את השיחה שלנו. נצמדנו שוב לחלון, מנסים לזהות את הדגם, אך הם חלפו מהר מדי מותירים אחריהם שובל לבן של עשן. "הם בטח מתאמנים למפגן יום העצמאות, עוד שלושה שבועות" אמרה נועה. "כן, כדאי ללכת לראות" הנהנתי בראשי "לרגל חגיגות המאה למדינה החליטו ממש להשקיע. בטח יהיה משהו מיוחד השנה...' בספסל שלפנינו ישב אחינו דביר, אדיש לגמרי לכל הסובב אותו, שקוע עד חוטמו בקריאת הספר החדש של הארי פוטר שקיבל לא זמן לבר מצווה שלו - 'הארי פוטר וכתר הדרקון' (הכרך השבעה עשר בסדרה).
כעבור חצי שעה כבר ישבנו בסלון של סבא וסבתא, שותים מיץ תפוזים טבעי מהפרדסים של היישוב, וטועמים מהעוגיות הטעימות של סבתא. דביר וסבא ישבו על הכורסא שמתחת החלון ולפניהם פתוח אלבום תמונות גדול. מי שטבע את הביטוי 'סיפורי סבתא' כנראה הכיר את סבא וסבתא שלי. התחביב הגדול שלהם היה לספר לנו סיפורים על החיים שלהם בשנים עברו. אולי זה יישמע לכם מפתיע אבל האמת היא שתמיד זה היה מעניין מאוד. בניגוד לדיווחים היבשים והמשעממים של המורה שלי להיסטוריה, כאן יכולנו לשמוע סיפורים חיים בגוף ראשון מאנשים שחוו בעצמם את המאורעות. לסבא היה את הכישרון המיוחד לתת לך את ההרגשה כאילו הדברים קורים ממש עכשיו, וגם אתה נמצא שם איתו. דביר הצביע באלבום על תמונה גדולה של סבא, לבוש בחולצה כתומה שעליה כתוב "באהבה ננצח", בידו האחת דגל ישראל, וידו השנייה מונפת אל על בסימן ניצחון. שרירי גרונו השתרגו בבליטה מאותתים על המאמץ שהוא משקיע בקריאות לעבר מישהו או משהו שלא רואים בתמונה. הוא נראה אז נער צעיר בגילנו בערך, בן 15 או 16 בסך הכול. בעמוד הבא נראתה תמונה ובה צילום אוויר של מין שרשרת אנושית ארוכה – ארוכה של אנשים לבושים בכתום, אוחזים ידיים לאורכו של כביש שמתפתל בין הגבעות.
"מה זה, סבא? מתי כל זה קרה?" שאל דביר.
סבא וסבתא החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות. סבא נשען לאחור על הכורסא וריכז את מחשבתו. "טוב, בשביל זה צריך לחזור יותר מארבעים שנה אחורה, אפילו עוד לפני שאבא שלכם נולד...". סבא סיפר לנו שהיה אז ראש ממשלה בשם שרון (למדנו עליו בשיעור היסטוריה, ונדמה לי שגם המורה לאזרחות הזכיר משהו...) שיצא ביוזמה מדינית שקרא לה "תוכנית ההתנתקות". מבחוץ המילים האלו אולי לא אומרות הרבה, אבל המשמעות שלהן הייתה פינוי של יישובים שלמים על יושביהם ומסירתם לערבים, והכול בשביל תקווֹת של שיפור המעמד המדיני של ישראל ושקט מדומה. סבא סיפר באריכות על מהלך העניינים באותה תקופה ואנחנו האזנו לו מרותקים. "באותה תקופה, גרנו סבתא שלכם ואני ביישוב אחר, בשם נווה דקלים, ולי היו חממות גדולות לגידול ירקות. הימים ההם לא היו פשוטים כלל וכלל. הרוחות סערו. הייתה לנו תחושה קשה של בגידה".
"בגידה?" התפלא דביר "למה?"
"כי אנחנו הגענו לאותם יישובים בשליחות של ממשלת ישראל, במשך שנים מסרנו את הנפש כדי להיאחז שם, להפריח את השממה, ספגנו התקפות קשות של מחבלים ופצמר"ים (דביר לא הבין מה זה, וסבא הסביר לו שזה מין סוג של טילים שהמחבלים היו יורים באותה תקופה לעבר יישובים יהודיים), ואת כל זה עשינו בשמחה ומתוך תחושה של שליחות למען עם ישראל. ואחרי כל זה באים אלינו ואומרים לנו: "זהו, די. תסתלקו מכאן. אנחנו רוצים לעשות שלום, ואתם המכשול שעומד בדרך..."
"אוי, זה ממש נורא", אמרה דנה "איך אפשר להבין דבר כזה?"
"ולא רק זה" הוסיפה סבתא " המציאות אז הייתה באמת לא נורמאלית. כל פעולה שבסיטואציות אחרות התקבלה כלגיטימית, כאשר אנחנו עשינו אותה - היא הוצגה כפעולה אלימה וכהסתה. מצד אחד, היינו צריכים להיות רגישים ולשים לב לא להיגרר אחרי פעולות אלימות למרות הלחץ העצום בו היינו נמצאים. ומצד שני, ידענו שאסור לנו להיות מושפעים מאיומים שמושמעים על ידי אנשים שהם האחרונים שאיכפת להם ממלחמת אחים... אם לממשלה של אותו זמן היה איכפת מפילוג בעם, היא לא הייתה נוהגת בצורה כל כך דורסנית. אם לתקשורת שדיברה על החשש ממלחמת אחים היה באמת איכפת מפילוג בעם, היא לא הייתה כל כך מלבה את האווירה. ידענו שאסור שהאיומים ישתקו אותנו ויהפוך אותנו לציבור בלתי רלוונטי ומצד שני אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה בחוכמה ובזהירות".
"דווקא הרגשת האחריות והאהבה הגדולה שלנו כלפי עם ישראל" אמר סבא "חייבה אותנו לעשות כל מאמץ כדי למנוע את התוכנית האווילית ההיא שראינו כהתאבדות לאומית ממש, ויחד עם זה לנהל את המאבק בצורה שקולה ועניינית ולא להיגרר לעימותים אלימים עם חיילים. ידענו אז שמי שעומד מולנו עכשיו בויכוח הזה אלו לא אויבים, אלא האחים שלנו. אומנם הם טועים כרגע טעות איומה וקשה. אבל גם הם חלק מעם ישראל, ואחרי הכול ביחד נצטרך להמשיך לחיות פה את חיינו יחד ולעמוד במשימות הבאות. אי אפשר 'לשבור את הכלים' ולהודיע: "זהו. אם אתם מתנתקים מאיתנו, אנחנו מתנתקים מכם, ומפנים גב למדינה". אולי זה מאוד מפתה לומר לפעמים מין דבר כזה, אבל ידענו שזה מעשה לא אחראי שנובע מייאוש, ואנשי אמונה אמיתיים לא ינהגו בדרך כזו".
הקשבתי לדברים של סבא וסבתא בתשומת לב, אך אותי עניין משהו אחר לגמרי. "איך הרגשתם באותה תקופה כלפי אלוקים?" הקשיתי "האמונה שלכם לא נפגעה מכל זה? אתם מוסרים את הנפש לקיים מצווה גדולה ואלוקים פשוט מפקיר אתכם?!"
סבא חייך חיוך מוזר והפך עוד דף באלבום. הוא הצביע על תמונה בה רואים שברי מתכת של איזה דבר מפוזרים על הדשא בחצר של איזה בית, ומסביבו עומדים ילדים קטנים ומסתכלים. "לא תאמין, איתן, עד כמה ראינו אז, בעיניים ממש, שאלוקים איתנו" אמר סבא. "באותה תקופה נפלו על יישובי גוש קטיף אלפי (!) טילים ופצמ"רים. להגיד שקרה שם נס פשוט מקטין את מה שהיה שם. קרו שם אלפי ניסים גלויים יום יום ממש! ברד קטלני כזה של אש ועופרת אמור לגרום נזקים איומים. באורח פלא ממש הנפגעים היו ספורים. סיפורים מדהימים התהלכו אז מפה לאוזן על מקרים בהם נראתה ממש השגחת ה' שהציל אנשים ממוות ומפגיעה".
"ובכל זאת" התעקשתי "ניסים ניסים, אבל למה דווקא לאנשים כאלו מגיע לחטוף כל כך הרבה?"
"אני חושב שככה זה תמיד" אמר סבא וליטף את זקנו "הסיירת המובחרת שהולכת בחזית סופגת הכי הרבה אש. כנראה שאלוקים ידע היטב את מי לשים בשורה הראשונה. אנשים לא רגילים, עם כוחות בלתי רגילים. ראינו אז את עצמינו כמו יחידה מובחרת על כל המשתמע מכך".
"כן, עד היום אני מתפלאת מהיכן הגיעו הכוחות העל-אנושיים להמשיך ולנהל שיגרת חיים, לבנות, לגדל ילדים ולשמוח, למרות כל הקשיים מסביב", אמרה סבתא "זה היה נראה ממש כאילו יש איזו יד עוזרת מלמעלה שדוחפת אותנו קדימה ותומכת בנו".
"לא הרגשתם בודדים וחלשים?" שאלה נועה "הרי הייתם כל כך מעט אנשים!"
"לכל אורך ההיסטוריה" הוסיף סבא "ידענו שאלה שהולכים בראש ומושכים את עם ישראל קדימה הם המיעוט. לפעמים אין להם תמיכה והם אפילו סופגים בוז מן האחרים, אך בסופו של דבר הם אלו שמכריעים את גורל המערכה. גם יהודה המכבי ואחיו היו המיעוט. גם יהושע וכלב היו בטלים ברוב. אבל בסופו של דבר האמת הגדולה שלהם ניצחה".
"אחד הדברים שנחרתו בזיכרוני מאותה תקופה" אמרה סבתא "זה הדברים שאמר הרב של היישוב באזכרה של הדוד שלכם, צביקה" (צביקה היה האח הצעיר של אבא שלנו. אבא סיפר שהוא נהרג במארב של מחבלים שירו על רכבו כשנסע להביא מים לפועלים שעבדו בחממות של היישוב. זה היה הרבה לפני שנולדנו, ולא הכרנו אותו בכלל. לא ידענו עליו הרבה ואבא שלנו לא הרבה לדבר על זה). "אני זוכרת כמו אתמול את האזכרה שהייתה בתום ימי השבעה. התכנסנו אז בבית הכנסת של היישוב והרב דיבר אז ואמר שעם ישראל נמצא עכשיו בתקופה של בלבול. הדרך והערכים שלו לא מספיק ברורים לו. במצב כזה הוא מסוגל ללכת שולל אחרי כל מי שיבטיח לו 'שלום מדומה' גם אחרי ששוב ושוב הוא מגלה ש'עבדו עליו' ותקוותו נכזבה. דווקא בעת כזו הציבור המאמין נקרא לקחת אחריות ולהזרים כוחות בריאים של אמונה, תקווה וחוסן בעם ישראל. תפקידנו הוא להיות מגדל יציב של אור, ערכים ומוסריות, שישפיע ויאיר על כל העם. גם אם נדמה לנו במבט חיצוני שזה לא משפיע – זו טעות. אין ספק שהדברים פועלים מבפנים ומקרינים על כולם. אפילו על ראש הממשלה, שיושב לו שם במשרד שלו ומתכנן תוכניות... יכול להיות שעכשיו מזלזלים בנו ולא מעריכים את מה שאנחנו עושים, אבל יבוא יום וכל עם ישראל עוד יבוא ויודה לנו על כל מה שעשינו. עוד יגיע הרגע שכולם יבקשו סליחה על הצורה בה התנהגו אלינו" (סבא, שתמיד היה בקי בהיסטוריה, העיר שגם אחרי שראש הממשלה בגין שלח להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק, כמה עשרות שנים קודם לכן, היו כלפיו ביקורות קשות בכנסת ובעולם. בסופו של דבר אחרי שנים המתנגדים הודו שהוא צדק והציל בזה את כולם וביקשו את סליחתו).
דביר הפך עוד דף באלבום ובתמונה נראה צילום של תפילת ליל יום העצמאות בבית הכנסת המרכזי ביישוב. "אלו היו ימים סוערים ומורכבים כל כך...", אמרה סבתא "היו אנשים שהיה קשה להם לבוא בתפילת יום העצמאות ולהודות ולהלל על הקמת המדינה. אני זוכרת איך יוסף, המזכיר, זעק אז בישיבת החברים "איך אפשר עוד לומר תפילה לשלום המדינה כשזו באה להחריב את כל מה שבנינו?!"
סבא שיחרר מגרונו אנחה כבידה, ומצחו חרוש הקמטים העיד על הזיכרונות שמהדהדים במוחו "היו אז ויכוחים פנימיים בינינו. הרוחות התלהטו וקשה היה להרגיע את האנשים. מה שאני אמרתי שם הוא שאת מדינת ישראל לא הקים ראש הממשלה שרון, ואפילו לא בן גוריון. הקים אותה ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו! (כמובן, באמצעות כל מיני שליחים עלי אדמות). הכול מסודר לפי תוכנית בת אלפי שנים שכתובה בתורה, מתוארת בהרחבה על ידי הנביאים ומפורטת על ידי חז"ל. המדינה היא מתנה גדולה שקיבלנו מאלוקים אחרי אלפיים שנות גלות מרה וכואבת, והיא הכלי באמצעותו עם ישראל יעמוד מעל במת ההיסטוריה ויקרא לכל העולם בשם ה'. ראש ממשלה ופוליטיקאים כאלו או אחרים הם דבר חולף, זמני, עובר! תהליך הגאולה והתגשמות דברי הנביאים שצומח כאן לעינינו במאה וחמישים השנים האחרונות, לעומת זאת, הוא בלתי הפיך! אמרתי שם שגם אם נתקלנו כאן בתוכנית מטופשת של נסיגה זה לא צריך לבלבל אותנו. אלוקים לא התפטר, חלילה, מניהול העולם, והוא לא מתכוון להשאיר אותו בידי "שרון ובניו". הם בסך הכול כלים הנתונים בידיו של ריבון העולמים".
כאן התערבה נועה "אני לא מבינה. אם אלוקים הוא זה שמנהל את כל הענינים אז אולי גם עצם התוכנית הזו באה משמים ולא מראש הממשלה. יש כזה פסוק, לא? "לב מלכים ושרים ביד ה'"?".
"את צודקת מאוד, יקירתי", אמר סבא, "אתם שואלים ממש את כל השאלות ששאלנו אנחנו באותה תקופה. אמרנו לעצמינו אז דבר פשוט. בוודאי שהתוכנית הזו באה משמים! חכמי ישראל כתבו שכל דבר שקשור לעם ישראל כולו הוא חלק מתוכנית של הקב"ה. והידיעה הזו עצמה, היא זו שנתנה לנו כוח. ידענו שלא נקלענו במקרה לאיזו סיטואציה בלתי אפשרית של בלאגן ותוהו ובוהו שכל הסדרים משתבשים. ה' מעמיד אותנו בניסיון ובאתגר, ואם כך הוא עושה, כנראה יש לנו כוחות להתמודד איתו ולהפיק ממנו את הרווחים. היינו בטוחים כבר אז שמכל העניין הזה עוד יצמחו דברים טובים. מה צריך לעשות בפועל? גם כאן מה שנתן לנו את התשובה הייתה הידיעה שאנחנו לא לבד בעולם, לא במקרה באנו לארץ, אלא אבינו שבשמים נתן לנו אותה, והוא נתן לנו גם תורה. ובתורה הזו יש לנו הדרכות ברורות. תלמידי הגר"א כתבו בשמו שלפני הגאולה השלמה יהיו הרבה מעכבים, יהיו הרבה לחצים מצד עשיו, כלומר ממדינות אירופה, וכן מצד ישמעאל ותפקידנו הוא לעמוד כנגדם, ובכך לחזק ולהביע את אהבתינו לארץ. ידענו שאסור לנו להתבלבל מאנשים חלשים ברוחם, שלא זכו לגדול על ברכי האמונה, וגם לא להתאכזב או לכעוס ובטח שלא לשנוא על אנשים מתוכנו שקשה להם יותר להחזיק מעמד. תפקידנו לחזק אותם ולהאיר להם את הדרך.
ידענו שהמערכה הזו היא לא הראשונה וגם לא האחרונה בדרך אל הגאולה. חיי עם ישראל הם כמו סיפור מתח מרתק. את ההתחלה אנחנו יודעים היטב – היא כתובה בתורה. גם את הסוף אנחנו יודעים. סיפרו לנו עליו הנביאים בתנ"ך, והוא יהיה טוב, אוי, כמה שהוא יהיה טוב. מה שחסר לנו זה את מה שבאמצ - הדרך! אומנם זה הרבה מאוד. אבל אחרי שאתה כבר יודע את הסוף, אתה כבר לא לחוץ יותר. יש הרבה פחות מתח. הרַכֶּבֶת הזו ששמה עם ישראל תמשיך לדהור קדימה אל היעד שלה, ואף אדם או עם לא יוכל לעצור אותה! כמובן שיש ויהיו קשיים. מה לעשות, אצל עם ישראל זה כמו חוק טבע. דברים לא באים בקלות. אבל אדרבה, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", דווקא מתוך זה פרצנו קדימה".
"סבא, דיברת קודם על רווחים ודברים טובים שיצאו מהסיפור הזה" שאלתי אני "תסביר בבקשה יותר לְְמַה התכוונת?"
"הרבה דברים" אמר סבא "חלק ראינו בתקופה שאחרי, חלק לאחר זמן, וחלק אולי יום אחד נראה".
"מה למשל?" דרשתי פירוט.
"לא תאמין כמה אנשים חזרו בתשובה והתקרבו ליהדות רק בזכות המעברים שעשינו מבית לבית באותה תקופה. "מבצע פנים אל פנים" קראו לזה אז. המטרה הראשונית הייתה להסביר את רעת תוכנית ההתנתקות, אך זה כל כך הצליח שהמשכנו את זה הלאה. הציבור המאמין גם גילה איזה כוח ועוצמה יש לו ושהוא מסוגל וצריך לקחת את היוזמה לידיו, ולהוביל את עם ישראל קדימה. עוד רווח נקי שהיה לנו מכל הסיפור הוא שהבנו והפנמנו שאחרי כל המאמצים בשטח, הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם והוא יודע מה באמת נכון שיקרה עכשיו, גם אם לנו זה נראה רע. היו בתקופה הזו גם כל מיני בירורים ערכיים, שצמחו מתוך המציאות הסבוכה שהיינו בה. ביחס לגאולה, למדינה, לצבא..."
"את זה אני לא אשכח" התפרצה סבתא לתוך דבריו "בעקבות כל מה שקרה והעובדה שהממשלה רצתה לרתום את הצבא כדי לבצע את תוכנית הגירוש היו כל מיני צעירים שאמרו שאם ככה אז הם לא רוצים להתגייס לצבא בכלל. אם כל מה שהוא עושה זה להחריב יישובים ולגרש יהודים אין להם מה לחפש שם!"
"אני טענתי אז שאני בהחלט יכול להבין את הכאב ואת הכעס על זה שהממשלה רותמת את הצבא שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים ומרגישים קשורים אליו, לצרכיה הפוליטיים השליליים" המשיך סבא בדבריו, "אבל זה פשוט עיוות לומר ש'זה כל מה שהצבא שלנו עושה'. הצבא מורכב מאלפי אנשים שעושים ימים כלילות במסירות נפש עצומה למען בטחון עם ישראל. במאבק בטרור, בחשיפת מנהרות להברחת נשק, במעצר מבוקשים, בעמידה במחסומים ופטרולים מסביב לכל יישוב ויישוב, שלא לדבר על השמירה על הגבולות עם מדינות ערב "הידידותיות" המקיפות אותנו מכל עבר. גם אם ידיו כבולות על ידי הדרג המדיני במהלך המלחמה הנוכחית, איך אפשר להתעלם מכל מלאכת הקודש שהוא עושה?! אם לא היה לנו צבא תוך יומיים מדינות ערב היו בולעות אותנו מזמן מבלי להניד עפעף..."
"אתם כבר לא זוכרים את התקופות האלו אבל אני לא יכולה לשכוח את הסיפורים של סבתא שלי על החיים באירופה האנטישמית שלפני השואה, את תיאורי הזוועה של סבא שלי על החיים בעיראק לפני שהם עלו לארץ. היו ימים בהם יהודי יצא מהבית בבוקר והוא לא ידע אם יחזור בלילה חזרה לביתו. היו תקופות בחיים של עם ישראל ('טוב', חשבתי לעצמי, 'אולי בכל זאת היה כדאי להקשיב בשיעורי היסטוריה. כנראה שקרו דברים חשובים גם לפני שאני נולדתי...') שעניינים של פוגרומים וגירוש יהודים היו דבר רגיל ושגרתי ואין פוצה פה ומצפצף. הרי לא מזמן חגגנו את פורים. כבר שכחתם מה היה שם? בשביל כמה דולרים שאיזה שונא יהודים משלשל לאוצר המלך הוא מקבל אישור להשמיד את כל היהודים, מנער ועד זקן, מהודו ועד כוש. למה? ככה! סתם כי הם יהודים. אחרי שיש לנו מדינה, דבר כזה לא יכול לקרות יותר. כשחטפו מטוס עם יהודים לאנטבה הרחוקה, צה"ל הגיע עד לשם וחילץ אותם בשלום. עד לפני מאה שנה יכולנו רק לחלום על דבר כזה. לחלום ולבכות..."
"לכן, לי היה קשה מאוד לשמוע אז דיבורים על אלימות כנגד חיילים או יהודים אחרים. מעבר לזה שחשבתי שזה פשוט לא יעיל ורק יפגע במאבק הצודק שלנו, האמנתי שזה פשוט לא נכון. לא מדובר כאן בחיילים גרמנים או מצרים, אלא באחים שלנו. שאיתם אנחנו משרתים בצבא, קשורים לאותה מסורת ולאותה אמונה (ורבים מהם מן הסתם מואסים בפקודת הפינוי לא פחות מאיתנו). גם אם יש חילוקי דעות ואפילו ויכוחים מרים בתוך עם ישראל, זה עניין זמני. אנחנו לא יכולים לדרדר את כל הרכבת מין המסילה שלה, רק בגלל שיש ויכוחים בתוך אחד הקרונות... לעם ישראל יש ייעוד ענק, שאם נרצה או לא נרצה אנחנו דוהרים בדרך להגשים אותו. כולנו יחד!"
סבתא קמה ממקומה וניגשה למטבח כדי לחדש את מלאי השתייה והעוגיות. נועה, אחותי, לא יכלה להתאפק והמשיכה לשאול "אני מתארת לעצמי שאלו היו ימים של מתח עצום, אבל תגיד,סבא, באותם רגעים ידעתם מה יקרה בסוף, האם תוכנית ההתנתקות תצליח וכל מה שבניתם ירד לטמיון או שהייתם בטוחים שדווקא המאבק שלכם ינצח? האם מישהו אז העז להעלות את האפשרות שלא תצליחו במלחמה שלכם?"
"דיברנו אז גלויות על הכול" אמר סבא "לא החבאנו דברים מתחת לשטיח. בכלל, במציאות כל כך סבוכה אחד הדברים הכי חשובים היה לדבר על הכול בצורה גלויה, לא להחניק דברים בתוכנו ולחכות שהם יתפרצו. בודאי שדיברנו גם על האפשרות הזו, ולא ראינו בדיבורים כאלו חוסר אמונה. איננו יודעים את המסלול בו רוצה הקב"ה להוביל את עמו. אנחנו מופקדים רק על ההשתדלות, ואותה עשינו במלוא העוצמה. את השאר השארנו לריבונו של עולם. אין שום חוסר אמונה בכך שאני לא יודע באיזה שלב בדיוק יקרה כל דבר. אחרי הכול, לא אני מנהל את העולם, וטוב שככה... יש מישהו 'קצת' יותר חזק וחכם ממני שעושה את זה הרבה יותר טוב, יש לו 'קבלות', לא?"
"ועוד דבר, יקירתי" הוסיפה סבתא שחזרה מן המטבח והכיבוד בידיה "הביטוי שלך "כל מה שבניתם ירד לטמיון" – פשוט לא נכון. אנחנו אנשים מאמינים וככאלה כבר אז ידענו בבירור ששום מעשה או השתדלות טובה שאדם עושה בעולם הזה לא יורד לטמיון. זה ממש כמו תפילה שאדם מתפלל על דבר מסוים. בסופו של דבר ייתכן שאותו מבוקש לא התמלא. האם נאמר שהכול היה לשווא? ברור שלא! הקב"ה סופר ומחשיב כל דבר טוב שעשינו. ואם זה לא הועיל כאן – זה בוודאי יעזור במקום אחר!"
"עוד דבר שהיה לנו ברור אז שהמאבק הזה, לא משנה מה יהיה סופו, ישאיר חותם של ברזל על הקשר בין עם ישראל לגוש קטיף והשומרון, ולארץ ישראל בכלל. אפילו באותם רגעים קשים היה לי ברור שגם אם נאלץ לעזוב אז את הבתים שלנו והם יימסרו לאויב, לא רחוק היום ואנחנו נחזור אליהם. במוקדם או במאוחר זה יקרה ודאי! וגם מה שייחרב - ייבנה שוב, והפעם בצורה גדולה ורחבה יותר. אתם בטח לא זוכרים את זה אבל אפילו ההתיישבות הראשונה ביש"ע, אלון מורה, הוקמה ופונתה, ונבנתה שוב והוחרבה, שמונה פעמים (!) עד שבפעם התשיעית היא נשארה, ולתמיד! ידענו שבמאבק הזה - הנחוש והמאמין ינצח. גם אם נפסיד בקרב, במערכה הגדולה יותר – אנחנו ננצח. לא ניצחון אישי קטנוני, אלא ניצחון עבור עם ישראל כולו!"
"טוב, חביביי", אמר סבא "לא ידעתי שאתם כל כך מתעניינים בהיסטוריה. כנראה שהמורה שלכם בבית הספר הוא משהו מיוחד ('באמת משהו מיוחד..' חשבתי לעצמי) ובכל זאת, לא תרצו לעסוק קצת בהווה? יש לנו פריחה מדהימה של כלניות בשדה שלצד היישוב. רוצים לצאת איתי לטיול?"