כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות,
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה,
קבל זאת כתפילה מאד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
הקדמה
השיר שמובא לעיל הוא שיר שמתאר תחושה של עצב עמוק. הוא מדבר על היחס שלנו אל המוות ואל הקב"ה במצבים שבהם חבר או מכר מת. הנושא הזה הוא נושא קשה וטעון, ויש לגעת בו ברגישות רבה. השיר מציג תחושה שהרבה מרגישים לנוכח ארועים קשים. אנחנו ננסה לתאר תחושה זאת דרך ניתוח השיר, ואח"כ נתייחס לשאלה האם יש אלטרנטיבה לדרך הזאת.
באופן כללי, נראה שהשיר מתאר סוג של תפילה של אדם שמתמודד עם טרגדיה כלשהי, או אולי מספר טרגדיות. כל השיר נראה שהוא מדבר אל מישהו. אל מי? כנראה ה'.
הבעיה הכי קשה בשיר הזה היא שעד כמה שמוטיב הצער והכאב רווח בו, יש בו משהו סמוי, משהו לא בולט מספיק. משום מה בקריאת השיר מרגישים כי השיר מנסה לבטא משהו מעבר לכאב. העובדה הזאת מתבטאת יפה במנגינה של השיר עצמה. מי שמכיר את השיר יראה שהמנגינה לא כל כך מתאימה למילים. המילים - נוגות, עצובות. המנגינה מהירה, וקצת אפרורית. במפתיע, החלק הבולט ביותר של המנגינה מגיע דווקא בפזמון, כשהפזמון לא רק שלא מזכיר כמעט את הכאב של המשורר באופן מפורש, אלא מלווה במנגינה כמעט שמחה. מה המסר של השיר באמת? מה הוא מנסה להעביר לנו?
כדי לענות על השאלה הזאת נתבונן בשיר מכמה כיוונים ונעלה כמה שאלות. בסוף ננסה לענות על כולם בהסבר אחד.
תחושת העצב המתגברת
נתבונן במבנה של השיר. אם נשים לב, נראה שבתחילת כל בית של השיר, שתי השורות הראשונות מתארות תמונה שקשורה לעצב על משהו:
"כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול...
...כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה....
...כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים..."
כל אלה הם ביטויים מפורשים של כאב, של תמונות שמלוות אדם שעבר הרבה בחיים, שראה הרבה דברים רעים. גם המשך הבתים מדבר על כאב גדול, אבל לא על הכאב עצמו אלא על תוצאות שלו. בבית הראשון המשורר מנסה לשאול, מנסה להבין מה עוד הוא יכול לבקש, אחרי שכבר ביקש כל כך הרבה. בבית השני המשורר מקווה שיוותרו לו על משהו, שיאמרו שכבר עמד במבחן. בבית השלישי יש בקשה של המשורר שאנחתו תתקבל כתפילה. יש בשיר הרגשה של דירוג. בבית הראשון יש תמיהה, שאלה שאיננה בהכרח מוצאת ביטוי. הבית השני כאילו מתאר תקווה, בקשה שקטה. הבית השלישי נותן רושם של בקשה מפורשת, של תפילה נואשת.
הרושם המתקבל הוא שיש כאן תחושה קשה שבכל בית מתחזקת, ובבית השלישי היא אמנם עוד לא התפרצה אבל כבר מרגישים שעוד שניה וזה קורה.
בקשת גשם או אמירה צינית?
כפי שכבר הזכרנו, החלקים הקשים האלה כמעט שלא מקבלים את ביטויים המתאים במנגינה של השיר, והפזמון לעומת זאת בולט מאד. גם הפזמון עצמו מעורר קשיים לא קטנים כשהוא נבחן ביחס לשיר כולו:
"את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים... יותר מזה אנחנו לא צריכים" – זה מה שיש למשורר לבקש, גשם ופרחים? האמנם הוא לא צריך יותר מזה? מה הקשר בין הבקשה הזאת לבין תיאור הכאב שמצאנו בכל הבתים, לא היה מן הראוי שכאב כזה ילווה בבקשה להקלה מהכאב, לאיזשהו נס שיחזיר את הכל לקדמותו? הבעיה הזאת מטרידה מאוד. אם השיר מדבר על כאב, מדוע אין הוא מרחיב בדיבור על הכאב, ויתר על כן, מדוע הוא כאילו מתעלם ממנו, כאילו הכאב אמור לשרת איזה נושא אחר.
יש בכל זאת התייחסות מסוימת בהמשך הפיזמון דווקא למשהו שקשור לכאב - 'ותן שיחזור שוב לביתו'. על מי מדובר? אולי זה חייל שמשרת במקום מסוים, או סתם חבר שנמצא במצב מסוכן. אולי מכר שהלך לחו"ל בדיוק בתקופה מסוכנת – לצערנו יש הרבה דוגמאות כאלה. גם כאן, הבקשה נראית כה חיוורת – 'ותן' – בקשה קטנה, אם אפשר, תן. המשורר כאילו בכוונה מחליש את הבקשה שלו, בצורה כמעט צינית. מדוע?
שאלות ללא תשובה
נראה שהשיר הזה מתאר בעיה שהרבה אנשים מתמודדים איתה בזמן זה או אחר. מצד אחד, טבעו של העולם הוא כזה שקורים בו דברים רעים. יותר מזה – הרבה פעמים את הנעשה אין להחזיר – ברגע שקרה משהו רע קשה מאוד להציל את המצב. במדינה שלנו זה בהחלט מורגש – תחושה לפעמים של חוסר אונים, של בעיה שהיא גדולה מדי מכדי שנוכל לפתור אותה. מה אפשר לעשות כבר במצב כזה? הרבה פעמים נראה כאילו התפילות שלנו לא מתקבלות, כאילו משום מה הקב"ה בחכמתו הכריע נגד משאלותינו.
מצד אחד אנחנו רוצים לכעוס, איך יכול לקרות דבר כזה? מצד שני, הניסיון מלמד אותנו שגם להתעצבן לא יעזור, ושזה לא מוצדק להתעצבן – מי אנחנו שנוכל לשפוט את הקב"ה?
השיר מתאר את המצב הזה. את התחושה הקשה הזאת של אדם שכבר בכה ובכה וזה לא עזר. ליבו קבור בין ברושים, והוא כבר לא יכול לבכות. אבל התחושה הקשה עוד מקוננת בו, והוא יודע שהיא מתחזקת. הוא מסתיר אותה, מדחיק אותה, אבל היא מתחזקת כל הזמן. מתחילים לתקוף אותו שאלות:
'מה עוד נבקש?', מה עוד עלול אני לבקש ולאבד בכל זאת, איזה סכנות עוד אורבות לי?
'אמור שכבר עמדנו במבחן' – אולי כל זה הוא מבחן. אם כן – שיגמר כבר.
ובסופו של דבר: 'קבל זאת כתפילה מאוד אישית' – בקשה שהאנחה – לכשהיא תפרוץ בסופו של דבר, תתקבל כתפילה, ולא תגרור איתה כאב. בקשה שמצד אחד יבינו שקשה לו לקבל את העולם כמו שהוא, ושמה לעשות - יש בו כעס על מה שקרה, ומצד שני רצון שהאנחה אולי תועיל למישהו, כמו תפילה.
המעגל הזה, של כאב שרוצה להתפרץ והבנה שאי אפשר להחזיק בכאב הזה, למרות כל מה שקרה, הם הרקע והסיבה לפזמון. בפזמון אנחנו נדהמים מהעוצמה בה המשורר מבקש משהו סוף סוף ומצד שני נדהמים כמה הדבר שהוא מבקש נראה כל כך לא חשוב. יש כאן כאילו אמירה צינית – יש לי הרבה מה לבקש, הרבה דברים חשובים, אבל כל מה שאני מסוגל לבקש, כל מה שאני מרשה לעצמי לבקש – זה גשם. לפחות שזה יהיה. כל כך כואב לי, אבל בעולם שלנו לא יעזור לי לבכות. אעפ"כ, המשורר מבקש בסופו של דבר שאותו חבר שלו, מי שלא יהיה – יחזור שוב בשלום לביתו.
אלטרנטיבה
עכשיו כשהבנו פחות או יותר את השיר אנחנו ניצבים בפני התלבטות לא קלה: מצד אחד מאוד קל להזדהות עם רגשות המשורר. המשורר בעצם מביא כאן אמירה צינית. הוא מנסה להראות כמה הבקשות היום יומיות שלנו הם מטופשות אל מול הדברים החשובים באמת, ולהטיח ביקורת על כך שבדבר שבו הכעס כל כך מוצדק הוא צריך 'לשחק אותה' ולא להתלונן. יש משהו בטענה הזאת שאי אפשר להתכחש לה. משהו בכאב הזה שגם אנחנו לפעמים מרגישים.
חשוב להדגיש שהביקורת שהשיר מביא, שהצער של המשורר, עד כמה שאנו מזדהים איתו, איננה מתאימה ליהדות. היהדות איננה מאמינה שאדם שחש כאב לא יכול להעלות את רגשותיו לפני הבורא. האדם צריך ויכול לבקש מהקב"ה שיקשיב לכאב שלו, שינסה לעזור לו. אם השיח שלנו עם הקב"ה אמור להיות אמיתי, הוא צריך להתייחס גם לפנים האלה בחוויה שלנו. בסופו של דבר, כשהכאב יתפרץ, אנו מאמינים שהקב"ה יקבל זאת 'כתפילה מאד אישית'. אבל אין שום הבטחה שכל מה שאנחנו חושבים שאמור לקרות יקרה, לא על כל שאלה שנשאל נקבל תשובה.
יתר על כן, האדם חייב להאמין שאין כזה דבר 'תפילה שלא נענית'. לא משנה כמה רע המצב, אנחנו מאמינים שבכל מקרה הקב"ה לא עזב אותנו, אלא נמצא איתנו גם בכאבנו.
מצד שני, השיר מבטא היטב את ההרגשה המורכבת והקשה של אנשים בשעת משבר. למי שנמצא במצב כזה התשובות לא נראות פשוטות כל כך, העולם הוא מבלבל ומרגיז, וחשוב שאנחנו נבין את הקושי הרב וננסה לעזור להם, ובעיקר להבין אותם ולהקשיב.