"אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן רבי אלעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם" (אבות ב,ט)
פעמים רבות אדם מתגאה במעשיו הרבים ומרגיש עצמו כאילו הוא יותר טוב, יותר "שווה" מאנשים אחרים. רגשות גאווה ורוממות אלו נובעים מהעובדה שהאדם עשה מעשה מסוים שלא היה חייב לעשותו, מעשה שאנשים אחרים לא נוהגים לעשותו וממילא מרגיש אדם זה כיותר משמעותי, ערכי ותורם מאחרים. בשל כך האדםעלול האדם לחשוב שמגיע לו כבוד מאחרים, הוא עלול לחשוב שהוא ראוי ליחס אחר מסביבתו.
פעמים רבות, אנשים כאלה ניכרים בהתנהגותם, בסגנון דיבורם וביחסם לחבריהם. אנחנו מכירים היטב את היחס המתנשא המלווה אנשים אלה, את החשיבות העצמית המופרזת, הגאווה והמידות המקולקלות שנמצאות באלה.
לא כך הם הדברים כשאנו עוסוקים בתורה. אסור לאדם שלמד תורה להפוך לגאותן ולרודף כבוד. התורה היא תכלית האדם וחובתו, לכן, אין שום סיבה שליומד התורה יגרום לאדם להתגאות בשל עיסוקו בתורה. כמה שהאדם ילמד, יקרא ויכתוב חידושי תורה, הוא אינו עושה אלא את חובתו הבסיסית המוטלת עליו, כחלק ממצוות תלמוד תורה. בשל כך אין לנו, לומדי תורה, להתגאות ולחוש בגאוה ביחס לאחרים.
ובאמת אם נתבונן בהתנהגותם של תלמידי חכמים נוכל להבחין באותה ענווה מיוחדת, בהתנהגות יחודית ביחסים שבין אדם לחברו. תלמידי חכמים הנם אנשים נעימי הליכות, מאירי פנים, אנשים שישמחו לייעץ לאחרים, אנשים שאכפת להם מכל אדם ומוכנים לאהוב ולשמוע כל אחד. "תלמידי חכמים שבארץ ישראל קרויים נועם".