לא חייבים לחייך כל הזמן, גם לא חייבים לחייך סתם ובטח שלא צריכים לחייך בכדי להסתיר דברים אחרים. אני לא מתכוון לסתור את כל המחקרים שיצאו בשנים האחרונות על חשיבות החיוך, ועל כמות השרירים שהוא מפעיל בפנים, ועל ההורמונים הטובים שהוא גורם לשחרר. ועוד דברים נפלאים שטומן בחובו החיוך.
אך כאשר החיוך מגיע בשביל שיראו שהכל אצלי בסדר, לא רק שהוא לא מועיל, הוא גם מזיק. אני מתעורר לנושא הזה עכשיו כיון שבשבועות האחרונים היו לי 2 מקרים סמוכים שלא יכולתי עוד להישאר אדיש כלפיהם.
המקרה הראשון הוא של חתן, נשוי טרי שאשתו שלחה אותו אלי חודשים ספורים לאחר החתונה, החתן הצעיר נכנס עם חיוך גדול בהרבה מהמידה המצויה בשוק, לאחר שהתיישב החל לספר על השנים הרבות שבהן הוא מתמודד עם חרדה, ועל הדיכאון המתמשך בשנים האחרונות. כשסיים חשבתי לעצמי: עכשיו אני מבין שבשביל להסתיר סיפור כזה, הוא צריך חיוך כזה.
המקרה השני הוא של עסקן ידוע שהגיע עם לחצים גדולים בבית ובעבודה, כשנכנס בתכליתיות והתיישב, ביקש ממני לרשום את כל מה שהוא אומר: "כי יש לי הרבה בעיות ואין סיכוי שתזכור הכל אם לא תרשום", הפגישה הייתה בכובד ראש, אבל כשסיימנו ואותו עסקן החזיק בידית הדלת עם הגב כלפי והפנים כלפי חוץ, התנוסס על פניו חיוך פוליטי מגעיל (וסליחה אם אני פוגע במישהו) כדי שחס ושלום לא יראו אותו בחוץ כשהוא לא מרוצה מעצמו.
החיוכים האלו מזיקים גם במישור החברתי וגם במישור האישי. במישור החברתי: הרי ברוב הפעמים אנחנו יודעים מי באמת שמח ומי עושה את עצמו, זה לא שאין כאילו שהם שחקנים טובים, אבל סך הכל כיוון שכולנו נמצאים במשחק הזה, אנחנו יודעים לקרוא את השני בצורה די טובה.
אלא מה, אנחנו לא נגיד כלום, כי זה נוח לנו. גם כשאני אגיע לחתונה אחרי יום קשה וארצה להיראות טוב כלפי אלו שלא פגשתי שנתיים, כדי לא יחשבו חס ושלום שהחיים דפקו אותי, אני "אדפוק חיוכים לכל הכיוונים" ואשחק את המשחק שהכל בסדר, כך אנחנו יוצרים לעצמנו חברה של חיוכים חיצוניים.
אבל הפגיעה האמיתית היא במישור האישי, כאשר למישהו יש חיים קשים והוא יוצר לעצמו תדמית של אחד שמחייך כל הזמן, הוא עושה עוול לעצמו והופך את החיים שלו ליותר קשים, הוא יוצר מתחים פנימיים, כיוון שהוא החליט שהדברים צריכים להישאר בפנים בכל מחיר הוא צריך להיות דרוך כל הזמן ולוודא שאכן כך קורה.
חיוך זה דבר טבעי, כשטוב בפנים, הוא נוצר לבד. אבל אם לא טוב לי בפנים ואני לא רוצה שאנשים ידעו את זה, אז אני צריך להתאמץ בשביל לחייך, ואם כבר יצרתי תדמית כזו אני לא יכול להיתפס אחרת. וכך שעבדתי את עצמי לדבר מסוים שאינו מוכרח.
אבל נראה לי שזה יותר מזה, העניין הוא לא דווקא החיוך עצמו, אלא המניע העמוק יותר והוא: הקושי של האדם להיות גלוי לב כלפי הסביבה, מתוך התחושה הפנימית שאני כפי שאני זה לא בסדר ואז, אני מתחיל לעטות על עצמי מסכות לסוגיהן.
לסיום, אולי אצל אחד מהקוראים מתעוררת השאלה: "מה אתה חושב על 'תן חיוך, הכל לטובה' לפי מה שאתה אומר אולי זה שטויות והבלים ויוצר יותר מתחים מאשר שמחה?". אז נוסיף עוד מילה על הרב שלום ארוש, "שר החיוך", מי שמכיר אותו יודע שהוא לא תמיד מחייך, לפעמים הוא רציני מאוד ולפעמים הוא בוכה, כי הוא אדם אמיתי שלא עושה פוזות על אף אחד, אלא שיש לו עבודת ה' בעניין הזה של החיוך, אבל זה משהו שמגיע מבפנים, באמת חשוב לו לחייך, בשביל עצמו ולא בשביל הסביבה, זה לא מגיע מבחוץ כדי שיראו אותו שהוא מחייך או בכדי שיראו שהוא שמח. אבל אני כן חושב שתלמיד של הרב ארוש שנמצא בישיבה שלו ומתאמץ לחייך בכדי להיראות טוב כלפי החברים או כלפי הרב, בהחלט נכנס לקטגוריה של המתחים והמסכות שדברנו עליה.
הכותב הוא מטפל בשיטת מוח אחד