כידוע, משה רבנו עלה להר סיני, שהה בו ארבעים יום וארבעים לילה, והוריד לנו ספר תווים. כלומר, זה אולי מה שרבים מבני הדור הזה היו רוצים. למעשה, משה לא הביא לנו מוזיקה, אלא טקסט.
כאשר בוחנים את המקדש ואת מבנהו, אנו מוצאים דרגות בקדושה. המקום הקדוש ביותר הוא קודש הקודשים. בתוכו שוכן ארון הברית. ובתוך ארון הברית נמצאים הלוחות, שעליהם מכתב האלוקים; כלומר - טקסט. הרב סולובייציק העיר שגם קדושת ספר תורה, תפילין ומזוזות נובעת למעשה מטקסט מקודש. במוקד העולם הרוחני שלנו עומד לימוד כתבי הקודש, ולא שירה וניגון.
הלוויים אכן ניגנו ושרו בבית המקדש. אך עבודתם הייתה רק ליווי לעבודה העיקרית - עבודת הקורבנות. כך תיאר רש"י (בעקבות חז"ל) את עבודת השיר והניגון במקדש: "עבודת עבודה - הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת" (רש"י, במדבר ד, מז). המוזיקה רק מלווה, ואינה עומדת במוקד.
הניגון הוא "עבודת עבודה" גם בעולם הלימוד; הוא מסייע ללומדי התורה ללמוד מתוך שמחה והתלהבות. כך הורו לנו חז"ל: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (מגילה לב ע"א). אך צריך לזכור מה עיקר ומה טפל. הניגון מלווה את התורה, ולא להפך.
 |
|
להיזהר לא לאבד את הפרופורציות (צילום: Fábio Pinheiro-cc-by)
|
בשנים האחרונות התחולל מפנה דרמטי במפת המוזיקה היהודית. בשינוי המוזיקלי עצמו יש ברכה גדולה. לפני עשרים שנה, מוזיקה חסידית כללה רק שני סוגי מנגינות: שירי חתונה ושירי סעודה שלישית. כביכול, אדם יהודי יכול להיות רק בשני מצבי רוח: או שהוא רוקד או שהוא בוכה. היום המוזיקה היהודית הרבה יותר מגוונת והרבה יותר עשירה.
אך המפנה כלל גם העצמה של תפקיד המוזיקה בחיינו. וכאן צריך להיזהר שלא לאבד את הפרופורציות לגבי מקומה האמיתי של המוזיקה בעולם עבודת ה. לפני עשרים שנה כתב פרופ אלן בלום, בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה": "אין דבר המייחד דור זה... כמו התמכרותו למוזיקה". מאז המצב הזה רק החריף. גם בציבור הדתי, דומה שלא היה דור שנתן מקום כה מרכזי למוזיקה בחייו השגרתיים ואף בעולמו הרוחני. וכאן יש להיזהר שלא להגזים.
ראשית, חשוב להכיר בכך שמדובר בתופעה כלל-עולמית. יש המתארים את התעצמות המוזיקה היהודית כחזרה אותנטית ליהדות השורשית, שבה - כביכול - המוזיקה תופסת מקום מרכזי. למעשה, מדובר בתהליך כלל-עולמי. התרבות המוזיקלית-היהודית של זמננו מושפעת מאוד מן העולם הכללי, לא רק בסגנונות המוזיקליים, אלא גם בעצם המקום המרכזי הניתן למוזיקה בהוויית חיינו.
אין זה פסול להיות מושפע מהעולם. אך צריך לבדוק היטב מה אנחנו רוצים לאמץ מן הנוכרים, ומה לא. בתרבות היהודית המקורית, המוזיקה יכולה לעורר ולהעשיר, אך מקור העוצמה המרכזי בעבודת ה הוא לימוד התורה. גם בתקופה שלימוד אינטלקטואלי איננו אופנתי בעולם הגדול, עלינו לעמוד על המסר היהודי האותנטי הזה.
כשאשתי יעל למדה באוניברסיטת בר-אילן, הלכנו פעם ביחד ל"יום הסטודנט". בסוף הערב עלתה על הבמה להקת "משינה". הקהל הגיב בהתלהבות היסטרית. הסתכלתי עליהם, וחלשה דעתי. אמרתי ליעל: תראי איך הם מגיבים למוזיקה; שום טקסט לא היה גורם להם להגיב בעוצמה כזו. אחרי שהרהרתי בדבר, שבתי ואמרתי לה: ובכל זאת, רבבות אנשים קפצו לכבשן האש בגלל כתבי הקודש ומסריהם; איש לא קפץ לכבשן בגלל מוזיקה. וכדאי לזכור גם את זה.
המאמר המלא מתפרסם בעלון "עולם קטן"