תחינה על האינטימיות

היצירה היהודית, זו שנוהגים לקרוא לה "מתחדשת", סובלת פעמים רבות מפצעי התבגרות קשים. היא עשויה לכלול יצירתיות רבה המונחת על מצע של חוסר מקצועיות, עומס במקורות על חשבון הביטוי האישי, ולעיתים סתם חוסר בשלות נפשית של האמן, והדבר נכון הן לגבי יצירות ויזואליות, מוסיקליות או טקסטואליות. ייתכן והדבר נובע מחוסר המקום שמאפשר המחנה הדתי לטוטאליות,לשיגעון היצירה, לחיים המוקדשים לבריאת עולמות אחרים. היסוד הטוטאלי הזה, מקבל במרחב הדתי את ביטויו בעיקר בלימוד תורה ותפילה.

אך לעיתים מניצה יצירה שאתה מוצא בה את הטוטאליות האמנותית שלובת זרוע בטוטאליות הרוחנית, ואינן מצרות זו לזו. להיפך, רוח היהדות מוצאת תיקון והשלמה ברוח האמנותית, וכשאתה מזהה את דמותה משתקפת באספקלריא של יצירה, אתה מוצא בה גוונים וגווני גוונים עשירים במרקם ובמצלול, כוכבים וגלאקסיות רחוקות שלא ידעת שהיא יכולה להכיל בתוכה. לפתע אתה חש שהיהדות הזו מדברת סוף-סוף בשפת הנפש שלך, והיא קרובה אל היקר לך, יותר מששיערת.

(צילום: כריכת הספר: תחינה על האינטימיות)

ספרו החדש של אלחנן ניר, תחינה על האינטימיות שראה אור לפני כשבוע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא קודם כל מנגינה. גם אילו היו נעלמות כל המילים כולן ומשאירות אחריהן רק הברות ועיצורים, ניתן היה לקרוא את הספר הזה בתענוג, ולהתמוגג על זרימת הזמן שבו. הנשימה ארוכה מאפשרת מקום גם לתנועה הדוחפת קדימה, הנלחמת על חייה, וגם להפוגה האיטית, המתבוננת ומשתהה. מבחינה מוסיקלית הדבר דומה לאמן היודע את סוד השקט שבין הצלילים, שמתוכו, בכוח הפרופורציות שמאפשר הזמן, נברא עולם גדול, ארוך, פתוח.

מעבר למנגינה, ספר השירים הזה מביא איתו סיפורים פרטיים - ארכיטיפים (כמו קבר יוסף, ואובדן גוש קטיף, ועלייה להר הבית, ובתשתית הדברים ההתמודדות עם המוות ועם החיים ועם החוטים הדקים שמושכים מהעבר האחד אל העבר השני), וצבעים וקולות וריחות ותמונות עשירות כל כך, ובמובן הזה יש בו שירה קולנועית כמעט, סוריאליסטית (ואת עפה מעל עין כרם/ מכסה את הירח בצל-רעד שלנו/ אומרת עכשיו שמש/ תראה/ ואצבעותייך גוהרות בשקט/ אל היחידה, עמ 53). והכול אחוז בעוצמה בדיאלוג מתמיד עם האלו-ה, שכמעט תמיד נוכח כממשות, ומלא בדימויים ומטאפורות מתוך הים האינסופי הזה של תלמוד, קבלה, פיוט ומדרש.

אלחנן ניר, יליד 1980, הינו בוגר ישיבת ירושלים לצעירים וישיבת מרכז הרב. בצבא שירת בתור תצפיתן ביחידת דובדבן, ולאחריו יצא למספר מסעות רוחניים בהודו. כיום הוא משמש כר"מ בישיבת שיח באפרת, ועורך את מוסף הספרות של מוסף שבת במקור ראשון. מלבד שירים שפרסם בבמות שונות (משיב הרוח, הליקון, גג, עמדה, שבו), ערך ניר את הספר מהודו ועד כאן העוסק במגע שבין המזרח ודתות המזרח ליהדות, ואת ספר התפילות ציר כיסופים שראה אור לפני ההתנתקות. הספר תחינה על האינטימיות מתעד מסע נפשי של למעלה מעשר שנים, שתחילתו בלימודים בישיבה לצעירים ובתהליך ההיוודעות למחלתה של אימו. מדובר בספר מלוטש מאוד, גרעיני מאוד, ועם זאת שופע ומעניק מן היופי הפנימי והחיצוני ביד רחבה. רובד מתחת לרובד, מתגלה נקודת מפגש של חיים ומוות, כאב והשתוקקות, סערה ושלווה.

אם אתם מאלו התרים בזכוכית מגדלת אחר "היצירה היהודית המתחדשת", הרי שהספר הזה הוא דוגמא לאופן שבו אמור להתרחש החיבור הקסום בין אמנות ליהדות.

מתוך הספר : תחינה על האינטימיות