יוני אוהב את הסלט דק דק, עם פטרוזיליה, שמן זית, לימון סחוט, וקצת מלח ופלפל שחור, מצידה אפשר לוותר על הפטרוזיליה, הלימון והפלפל, אבל הפעם, בשבילו... ריח הלחמניות הנאפות ממלא את הבית.
"יוני, הכל מוכן".
"יהונתן!"
"יהונתן, אני נוטלת ידים אתה בא?"
היא מבחינה שסוף סוף הוא מפסיק לכתוב בשולי הגמרא, מרים את ראשו מהספר, ומביט בה.
"כן הדס, רק עוד רגע, אני מסיים עוד שורה ובא."
נדמה כי יש מעט רכות במבטו וקולו. מזמן לא אכלו ארוחת ערב ביחד, ולחשוב שרק לפני שנתיים, בדיוק לפני שנתיים... יוני מתיישב לידה. טועם מהלחמניה ונאנח בקול: "אח, משובח..."
"יוני, אתה זוכר ש..."
"יהונתן!"
הוא מתעקש, כל הזמן מתעקש לתקן אותה. לפני שנתיים היה מאושר בכל שם שקראה לו, הוא היה 'יוניש', ו'חמודון', ו'יונילה', והיא הייתה 'הדסי' ו'דסי', ועכשיו תמיד הכל נקטע ב'יהונתן!' החד, החותך.
"סלט מעולה, רק את יודעת לתבל אותו בדיוק." נדיר לשמוע ממנו שבח שלם, בלי הסתייגות בסוף המשפט. הוא לא מוסיף כלום, אבל היא זוכרת ויודעת שגם הוא זוכר, שהפעם האחרונה שהיא הכינה סלט "מתובל בדיוק", הייתה לפני חצי שנה לפחות, אולי יותר.
"חמודות הפרות שקיפלת מהמפיות". מפתיע שהוא הבחין באוריגמי, בעצם לא כל כך מפתיע הרי הוא מביט רק על השולחן, לא עליה, מתחמק במבטיו, וגם היא. לפני שנתיים לא הפסיקו להביט זה בזו, כמו אומרים לעולם: "גילינו משהו שמעולם לא גיליתם אתם." והיום מבטיהם חומקים, עוברים בשתיקה זה על יד זה בין קירות ביתם הקטן.
"את יודעת, הרב משה דיבר היום על..."
להט נדלק בעיניו, ידיו נעות בתנועות מעגליות, מנסות לצרף אותה ללהטו. הרגעים היחידים ביום שמתגלה לה שוב היוני ההוא, עם הזיק בעינים, הם הרגעים בהם הוא שוקע בסוגיה. היא לא באמת מקשיבה, מהרגע שאמר "הרב משה" התנתקה. יוני לא משלים עם זה, שוב ושוב מנסה להלגים אותה מאור תורתו של הרב משה, ושוב ושוב נוחל אכזבה ומפח נפש. היא מהנהנת בראשה, מנסה להסתיר את ניתוקה, ויוני, יהונתן, ממשיך בלהט הסבריו. לפתע קולט, משתתק באמצע משפט, עיניו כבות, והוא נעטף בעלבונו.
שוב השתיקה, המפלצת הארורה אותה היא קיוותה להצליח לגרש היום מביתם, ולו לערב אחד, ואולי בעקבותיו...
"יוני, אני חושבת ללמוד ..." פתאום קלטה שיוני לא תיקן אותה ב'יהונתן!' העקשני, והתבלבלה.
"ללמוד מה?" יוני שואל.
"פסיפס".
"למה זה טוב?" היא מבחינה בקוצר רוח בקולו.
"אני מרגישה שחסר לי עוד סגנון הבעה, הציור והפיסול לא מספיקים אני רוצה משהו שמשלב ביניהם, יוצר שפה אחרת..." היא ממשיכה. יוני מקשיב, באמת מקשיב, גם זה חידוש, אבל הוא לא מבין, רואים זאת בעיניו. עכשיו תורה להעלב ולהשתתק.
"למה הפסקת?"
"כי זה לא מענין אותך".
"אבל אני מקשיב," קולו מתגונן, מתנצל.
" אתה לא מתענין באמת".
"אבל זה באמת לא מדבר אלי, מה לעשות?"
"אז למה לפני שנתיים לא אמרת כלום, למה אז לא אמרת שזה לא מענין אותך, אולי אם היית אומר..." היא משתתקת, מה באמת אם היה אומר?
"למה לפני שנתיים הצגת כאילו זה מענין אותך?" היא אומרת בקול מאשים.
"זה לא ענין אותי, את ענינת אותי..." הוא אומר בקול נמוך, ואז קולט מה משתמע מדבריו.
"ועכשיו אני לא..." היא ממשיכה את מה שלא נאמר.
"את כן, זה לא נכון, אבל אני לא מצליח להתעניין בכל האומנות הזו."
"אבל אם אתה לא מתענין באומנות שלי, אתה לא מתענין בי, זה לא אני והאומנות, האומנות זה אני."
שוב שתיקה. היא מסתכלת על יוני, יושב ליד השולחן ומשחק עם הסלט. אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע, כולו יפה ומום אין בו. כשעוז, האח של יעל חברתה הטובה הציע לה את יוני, הוא אמר: "תדעי מדובר בבחור כליל המעלות, בתורה, במידות, בהכל. הייתי איתו בישיבה ובצבא, אני אוהב אותו כמו אח, הוא באמת בחור מיוחד." היא לא יכולה להגיד שהטעה אותה, אבל...
"כולך יפה רעייתי ומום אין בך", כך יוני שר לה בחתונה, כשעוז מנגן בגיטרה, ורון, הצלע השלישית בחבורה, על התופים. הוא עמד על הבמה, כולו קורן מאושר, ושר בקולו העדין את השיר שהלחין עוז למילים שבחר במיוחד בשבילה. היו לה אז דמעות בעיניים, גם עכשיו.
"יוני, למה התפוצצתם בצחוק בסוף השיר בחתונה?"
"אה, כי בכל החזרות שעשינו רון התעצבן שאנחנו לא בקצב, ובסוף, גם בחתונה לא היינו. כולך יפה..." הוא מתחיל לצחוק. זה צחוק משונה, לא הצחוק הרגיל שלו, ואז היא קולטת שהוא לא צוחק, הוא מתפרק. דמעות זולגות על לחיו, והוא מניח את הראש על השולחן.
רק פעם אחת ראתה אותו בוכה, בפורים האחרון כשהשתכר. עוז ורון, שגם הם היו שתויים, ניסו לסחוף אותו למעגל השיכורים, אבל הוא רק ישב ובכה חרישית. עוז ורון רקדו עם עוד כמה חברה בריקוד שיכורים, והנשים התעסקו עם הילדים והביטו בה במבט מרחם, מבין, אבל הן לא הבינו. איש לא חשב שאצל יוני והדס, הזוג הפעלתן בכל עניני הקהילה, יכול להיות שמשהו לא מושלם, חוץ ממה שהיה לכאורה גלוי. היא התקרבה אליו, שמעה אותו מלמל בקול שיכורים, "מור והדס, הדסה היא אסתר, א-לי א-לי למה עזבתני, תחת הסרפד יעלה הדס." שוב ושוב חוזר על אותן המילים. למחרת כששאלה, לא זכר כלום.
היא לא מסוגלת לסבול את מראהו בוכה. על מה הוא מצטער, על עצמו? עליהם? הרי אפילו לא זכר שהיום יום הנישואים שלהם, ישב ולמד כרגיל. היא מותירה אותו על יד השולחן והולכת לחדר. גם היא רוצה לבכות, אבל לא איתו. נשכבת על המיטה, מזיזה את הכרית לכאן ולכאן, ואז ידה נתקעת במשהו, אריזה קטנה עטופה עם פתק קטן: "להדסי".