שלמה המלך

בואו נודה על האמת: אם יש משהו שיכול לגרום למבקר להתעורר בלילה מכוסה בזיעה קרה, זה הפחד מפני אלבום מעולה, וירטואוזי, חד פעמי, חסר חסרונות באופן מבהיל. "אז מה, גרשגורן-מזרחי מתרכך עם השנים, אה ציפקה?", הוא מדמיין את קוראו הפוטנציאלי מהמהם מעל לקפה שלו, "כבר לא יכול לכתוב מילה אחת של ביקורת על הקישקוש הזה שיצא עכשיו עטוף בנייר כרומו. ויש כאלה שעוד קוראים לזה מוזיקה! אחח, אני אומר לך ציפקה, מאז קורצוויל לא קם מבקר שיש לו אומץ לומר את האמת"... צמרמורת.

אז עם כל כמה שזה לא נעים לי, אני מוכרח לומר: זה לא בגלל שהוא מתעסק במקורות יהודיים, וגם לא בגלל שהוא גרוניך המפורסם והמוערך. רק בגלל שהוא בישל אלבום מקצועי, רהוט, מעניין, מרגש ומגוון, אני מפרגן. זהו. רק בגלל זה ותו לא. כמה סיבות שוליות ולא ממין העניין.

ולמה אני כל כך מתנצל? בגלל שנמאס לי כבר מהבחֶשֶת סביב העניין היהודי. כן יונתן רזאל - לא שולי רנד - כן אביתר בנאי - לא עובדיה חממה. מ-ס-פ-י-ק ז-ה מ-ס-פ-י-ק. נראה שכל מי שרוצה להיות בחברה (או שכבר הגיע הזמן להגיד "בחבּוּרֶה"?) צריך להוציא אלבום פיוטים סלאש ניגונים מבית אבא סלאש השתפכויות צרודות על קישרו הבלתי אמצעי עם הקוידוש. אז יאללה יאללה, אני אומר לעצמי, אנא מכם בכח, סעו אל המקורות ותשאירו אותי סך הכל עם יהודית רביץ, שלום חנוך ושלמה ארצי (זה היה לפני שקיבלתי לאימייל את הסשן שלו עם מקהלת חסידי בעלז, משהו הזוי).

אבל אז מגיע השלב שבו אנשים כמוני אוכלים את השטריימל. כי מה לעשות, טרנד או לא טרנד, גרוניך עושה את זה מצויין. אין בו טיפת ציניות ויש לו המון הומור ומקוריות, מה שאי אפשר לומר על יוצרים קלאסיים (אני זוכר את שיר הקרמבו של רזאל. אוקיי. אז יש דוגמה הפוכה אחת), אין בו חקיינות ויש לו תמימות כמעט מצחיקה, אין בו טרחנות ויש בו המון עניין.

אז מה כן?

מקצועיות. גרוניך לא מאלתר: הסולואים כתובים והרמוניים. כל שיר מקבל ביצוע בכלים שלו, ויש המון כלים מיוחדים שלא שומעים בתקליט סטנדרטי. המון כלי מיתר שמוסיפים כובד ראש, שתמיד היה חסר בשירים של גרוניך. כל שיר הוא בעל נפח: כלים שנוספים, מהלך שנבנה, חלק מילולי וחלק אינסטרומנטלי. בקיצור, מוזיקה מושקעת.

עניין. סך הכל בדיסק 21 רצועות, מתוכן 13 שירים. כל שאר הרצועות הן הקדמות, אתנחתאות ורעיונות מוזיקליים שגרוניך שותל. זה מקורי, זה מרווח את השירים ונותן תחושה של מלאות, בלי להעיק מדי. האתנחתאות הן בין 40 שניות לשתיים וחצי דקות, ובנויות כוואריאציות על שירים שונים בדיסק. להקשיב לדיסק ברצף הוא כמו לשמוע יצירה מוזיקלית ארוכה ורבת פנים.

גיוון. מניגון חסידי (אלי אתה) לכושים העבריים (הגיד לך אדם), מסלסול תימני (אל אשר תלכי) לכינור רומני (ברך עלינו), ועוד ועוד, גרוניך מגיע לכל התפוצות ולוקח מהן את מה שבא לו. יש ליין מאוד ברור לאורך הדיסק, אבל הסגנונות שונים ומגוונים מאוד, ומעובדים כך שאפילו לא-שומעי-מזרחית אדוקים או שונאי-מוזיקה-קלאסית למיניהם יכולים להנות.

הומור. אולי זה חולני, אבל כל פעם שאני שומע את "משה קיבל תורה מסיני", אני נופל מצחוק. מה

לעשות, חולשה שלי: הליווי המוזיקלי שמדמה את משחק המסירות למשחק כדורגל והברייקים שמכריחים אותך להצטרף למחיאות הכפיים ממלאים אותי חדווה סתומה. זה כל כך אופייני וכל כך חביב, שאפילו מחמירים ביחס לקדושת המקורות יצליחו לחייך כשישמעו את השיר הזה. כנ"ל בוכיתתו, שנשמע כאילו ישעיהו ומיכה היו לפחות מנהיגי שבט אפריקני אוכל אדם כשניבאו את ה"לעתיד לבוא".

אז מה לא?

אם מוכרחים להגיד משהו, אז בסדר, נתאמץ. בעיני, חלק מהלחנים לא מתרוממים מהרמה הסטנדרטית של הלחנת פסוקים. בינינו: עוד לחן לאשת חיל, להינך יפה רעייתי, ולחלקים ממזמור לדוד יכול לרגש אותנו? אותי לא ממש, מכיוון שכל מלחין שמכבד את עצמו מאז ידותון והימן האזרחי כבר עשה את שלו על הפסוקים האלה. יש את הלחנים הקאנוניים, וכל השאר הם קישוטים. ושוב: אני לא אומר שאלו לא לחנים יפים, אבל לויטרינה כנראה שהם לא ייכנסו.

לסיכום. האלבום החדש של גרוניך מספק שעה של מוזיקה נהדרת ונגיעה חדשה במקורות ישנים שלפעמים גם לא ממש מטופלים (ברך עלינו, אילו פינו, אל אשר תלכי ועוד). הוא מעניין, מגוון ומלא. האזנתי כבר כמה פעמים ועוד לא נמאס. מומלץ.