קולנוע וזיכרון השואה

בעוד אירועים נוטים לדהות עם הזמן, הרי שזיכרון השואה הולך ומתעצם - אך מקבל כל הזמן פנים חדשות. האם ההתייחסות היום לשואה כגלובלית, תורמת לבניית זיכרון השואה בקרב העם היהודי או מרחיקה בין המושגים שואה ויהדות? כיצד אנו בונים זיכרון לשואה בעולם בו שולטים נרטיבים רבים כל כך סביב סיפור השואה? ומהו הנרטיב שאנו רוצים ליצר ולשמר סביב סיפור השואה ולהעבירו לדורות הבאים?

השואה היא האירוע הטראומתי ביותר עבור העם היהודי שאירע בעת החדשה, אך הוא גם האירוע המצולם ביותר, כיון שאירע בתקופה בה הצילום היה כבר נפוץ ושימושי. בבואנו לעסוק בהבניית זיכרון השואה על ידי חומר מצולם, יש לקחת בחשבון כי רוב החומר התיעודי של תקופת השואה הקיים צולם על ידי הזרועות השונות של הנאציזם ותומכיו.

הדיון כיום נסוב אודות סרטים עלילתיים הממשיכים לצאת תדירות, בנרטיבים שונים, סביב סיפור השואה. הנרטיב של שואה וגבורה, שתאם את הנרטיב הציוני של מדינת ישראל המתפתחת בעשוריה הראשונים, הוחלף מזמן לנרטיב ההומניסטי בספור השואה המתמקד בסיפורים פרטיים.

מהו הנרטיב שאנו רוצים לשמר?(הפסנתרן)

עם חדירת הרוח הפוסט-מודרנית, הסיפורים הפרטיים נבעו מהתייחסות לנאצים ולעוזריהם כאל בני אנוש, ומתוך כך סיפוריהם הפכו להומאניים ולגורמים להזדהות עם מציאות מורכבת סביב עולמם של הנאצים - ולא של הקורבנות. כזהו גם הסרט הפסנתרן (The Pianist), שיצא בשנת 2002. שינויים אלו מחזקים ומעצימים את שאלת הבניית הזיכרון סביב סיפור השואה. כיצד אנו בונים זיכרון לשואה בעולם בו שולטים נרטיבים רבים כל כך סביב סיפור השואה? מהו הנרטיב שאנו רוצים ליצר ולשמר סביב סיפור השואה ולהעבירו לדורות הבאים?

הכל מואר (Everything is Illuminated) הוא סרט נפלא שיצא לאקרנים בשנת 2005. הסרט, העוסק בזיכרון השואה ובהבנייתו ולא בסיפור השואה עצמו, גורם לצופה לחשוב ולהגדיר לעצמו מהו זיכרון השואה אותו הוא נושא עמו ומה היה רוצה להעביר לדור הבא. עיון והגדרה אישית כזו תורמים רבות לבנייה מודעת לזיכרון השואה. זהו סוג הסרטים לו אנו זקוקים כיום.

הסרט גרם לי לאופטימיות מאחר והוא סרט פוסט-מודרני (כפי שאראה להלן) אך מאידך, הוא מתמודד עם מצב זה ומציע אופציה לזיכרון בתוך עולם פוסט-מודרני. אין הוא מוחק את הזיכרון ומטשטש אותו, אלא יוצר זיכרון המתאים ומשתלב בעולם מורכב כשלנו. לכאורה, הזיכרון נבנה כזיכרון גלובלי של שואה אך הסרט, בנימים דקים, יוצר את היהדות העכשווית ומראה כיצד היא משתלבת ובונה את זיכרון השואה.

אופציה לזיכרון בתוך עולם פוסט-מודרני (הכל מואר)

הסרט "הכל מואר" בוים ב-2005 ע"י לייב שרייבר, והוא מספר על ביקורו של הגיבור בעיירה טרוכנברוד שבה התגורר סבו לפני שהיגר מעבר לים. העיירה הייתה חלק מפולין, ונמצאת כעת באוקראינה. הסופר, גיבור הסרט, מחפש את האישה המסתורית שהצילה את סבו בתקופת השואה, ומתאר את פגישתו של הסופר עם מארחיו האוקראינים. תוך כדי כך חוזר הסרט שנים אחורנית ומתאר את ההווי הססגוני של אותה עיירה יהודית קטנה שנחרבה כליל. אין זה סרט רגיל העוסק בשואה. ההומור שבו הוא נפתח, מזכיר מעט את סרטו של בניני "החיים יפים".

התמקדות באלמנטים קולנועיים פוסט - מודרניים יוצרת חוויה מטלטלת בצפייה בסרט. האלמנטים המופיעים בסרט במקומות שונים, מקבלים הבנה והתייחסות שונה לקראת סופו. דמויותיהם של שני הגיבורים הצעירים, השייכים לעולם מודרני ועכשווי, עוזרות לצופה לחוות אירוע היסטורי בצורה אותנטית. מעקב ממוקד סביב סיפורו המיוחד של הסבא - מהשלב בו הוא טוען לעיוורונו (שמסתבר כסמלי למצבו) ועד לסופו - תביא להבנת דמותו, והיא המפתח להבנת האמירה העכשווית של הסרט. סיפורה של העיירה היהודית שנעלמה, מתחברת עם הדקויות בדמותו של הסבא המתכחש ליהדותו. תוך כדי היחשפות סיפור העיירה, מתגלה סיפורו של הסבא שברח מיהדותו כתוצאה וכתגובה לאירועים שחווה.

המראה המושחת של הצורר (הנפילה)

תפיסה זו שונה לחלוטין מהקו הפוסט מודרני השולט היום בהרבה מאוד סרטים שיוצאים סביב סיפור השואה, זאת מכיוון שרבים מהם עושים זאת מנקודת מבט של הנאצים עצמם. אחד הסרטים הראשונים שעשו זאת היה הסרט הנפילה (Der Untergang) שנוצר בגרמניה ב-2004. זהו סרט המספר את סיפור ימי מלחמת העולם השנייה האחרונים בברלין, במקלט המבוצר של היטלר והלחימה חסרת הסיכוי מחוצה לו. מדובר בסרט איכותי להפליא - העובדות היסטוריות מדויקות מאוד, המראה אמין ביותר, בעקבות ליהוק מושלם ורמת השפה הגרמנית המדוברת בסרט. ההיסטוריה במלוא עוצמתה כפי שקולנוע יכול להציע. הסרט מציג את המראה המושחת של הצורר ורודנותו על הסובבים אותו, ומציג את חוסר ההיגיון והתוחלת של הלחימה, את האבדון, הייאוש וחוסר המוסר ברגעים קשים.

הסרט מרבה לתאר את חוסר היכולת להתנגד לעריץ, וטוען להצדקה, כביכול, של גורמים זוטרים במלחמה, תוך כדי האשמה של הצמרת המושחתת. הסרט מבוסס על יומני היטלר ומראה את המאורעות בצורה מלאה ומפורטת. כמובן שעצם העמדתו של היטלר כנושא הסרט מעצימה את דמותו האנושית וגורמת לנו לראות את הדברים מנקודת מבטו. הסתכלות זו מאפיינת את המצב הפוסטמודרני בו אנו נמצאים, ומאפשרת הבנה של התוקף ולא של הקורבנות. הסתכלות מעין זו מאנישה את היטלר ונותנת לתוקפנותו המחרידה לגיטימציה מסוג מסוים.

מבוסס על אירועים היסטוריים אמיתיים (מבצע ואלקירי)

הקצנה נוספת בכיוון זה ניתן לראות בסרט מבצע ואלקירי הוא סרט מתח היסטורי משנת 2008 אשר בוים על ידי בריאן סינגר וטום קרוז מככב בו בתפקיד הראשי. הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית, והוא מבוסס על אירועים היסטוריים אמיתיים שאירעו בשיאה של מלחמת העולם השנייה: חבורה של קצינים מן הוורמאכט מתכננת מזימה להתנקש בחיי אדולף היטלר ב־20 ביולי 1944 על מנת לסיים את המלחמה, להציל את גרמניה ולעצור את שואת יהודי אירופה ויתר פשעי המלחמה של היטלר. קרוז מגלם את הדמות הראשית בסרט - קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג. סרט זה הינו חלק מתוך גל חדש ואופנתי: ספרים, תוכניות דרמה, סדרות דוקומנטריות וסרטי קולנוע המציגים לפתע את הרוצחים הנאצים מזווית מבינה, מתחשבת ואמפאטית. במקום להבין את המשמעויות החינוכיות הקשורות להבניית הזיכרון, נוהרים צופים רבים אחר סרטים מסגנון זה.

סרט שונה, המשתמש ביכולת להתבונן בסיפור השואה מנקודת מבט שאינה שגרתית, הוא הסרט הנער בפיגמת הפסים (The Boy in the Striped Pyjamas) שיצא ב-2008 בארה"ב, בעקבות ספר זהה שיצא והפך לרב מכר. הסרט מספר את סיפורו של ברונו בן השמונה החי חיים מוגנים כבנו של קצין נאצי. קידומו של הקצין מנתק את המשפחה מביתם הנוח שבברלין אל אזור מרוחק, בו לילד הבודד אין מה לעשות ועם מי לשחק. משועמם וסקרן, ברונו מפר את האיסורים החוזרים של אמו שלא לחקור את הגינה האחורית בבית החדש, והוא מטייל אל "חווה" שנמצאת לא רחוק. שם הוא פוגש את שמואל, נער בגילו של ברונו, שחי בקיום מקביל וזר מצדה השני של גדר התיל הגבוהה. המפגש של ברונו עם הנער בפיגמת הפסים מעיר אותו מתמימותו ופוקח את עיניו אל זוועות עולם המבוגרים שסביבו.

מבט שונה (הנער בפיגמת הפסים)

הסרט מכניס אותנו לתמונת עולמו התמים של ברונו, ודרך הסתכלותו הסקרנית על העולם אנו מגלים את העולם האכזר לו הוא נחשף. ה"חווה" הינה למעשה מחנה ריכוז, אליו אנו נחשפים רק לקראת סוף הסרט. הסרט מצולם מנקודת מבטו של הילד הגרמני בצורה עקבית המאפשרת לנו הצופים נקודת מבט שונה מכל סרט העוסק בנושא השואה. נקודת מבט זו מאפשרת לנו, הצופים, יחד עם ברונו, קילוף איטי של התמימות והפשטות שבעולמו הילדותי, אל תוך עולם אכזר ומורכב תוך כדי פיתוח חברות יוצאת דופן (למרות המרחק והשונות) עם ילד יהודי שפגש. נקודת המבט הרגילה ברוב סרטי השואה היא מתוך גדרות התיל בתקווה לחופש שמעבר להם. בסרט זה הצפייה היא מהצד החופשי של גדרות התיל פנימה. הסרט עוצמתי בפשטותו ומותח לכל אורכו.

קצת צורמת העובדה שהסרט דובר אנגלית וכולל מעט מאוד התייחסות לשפה הגרמנית המתבקשת בסרט כזה. מעקב אחרי עולמו המתפתח של ברונו מאפשר התמקדות בכל המרכיבים החברתיים והמשפחתיים של המפלגה הנאצית שגרמו ליצירת המכונה המשומנת של ההשמדה. הספור מתמקד בחברות המיוחדת של ברונו עם שמואל - הילד היהודי, והיא העוגן האנושי החזק ביותר בסרט.

כניסה לנעלי הנאצים, כפי שראינו, היא תמיד בעייתית מבחינה חינוכית ומבלבלת מאוד בניסיון לייצר זיכרון לשואה. היא מתאפשרת רק כיום, במצב הפוסט מודרני בו השיח מתקיים סביב כל נקודות המבט. לצערי, אין עדיין מספיק סרטים כמו "הכל מואר" שמצליחים ליצור חוויה אותנטית סביב סיפור השואה - יחד עם רלוונטיות עצומה לימינו.

ציפי קלר, מרצה לחינוך ולתקשורת במכללת הרצוג - גוש עציון ומרכזת מדור סרטים באתר כיפה