אם רק היו נותנים לי מים, חשב, ועיניו עברו בסקירה איטית על פני האולם כאילו הוא מחפש משהו מסוים. הוא נשען לאחור והרגיש איך כתמי זיעה כהים ניקווים במקומות בהם השיק גבו לספסל. המזגנים בטח על איוורור, לחש לאיריס מבלי להרפות את מבטיו, כאילו כדי להסביר מדוע על אף המולת המזגנים הטמפרטורות באולם מסרבות לרדת. אל תדאג, עוד יש סיכוי טוב שהערעור יתקבל, השיבה איריס מבלי להרים את מבטה מהקלסר המתפקע שלפניה. היא הייתה עורכת דין בתחילת דרכה ועל פי תנועותיה החדות היה אפשר לחשוב שהיא הנאשמת מבין שני היושבים על ספסל הנאשמים. דלת צדדית נפתחת וקצרנית ממהרת ניגשת אל מקומה למרגלות הבמה. מבט בשעון. אמבולנס נחפז בצומת הקרובה. עוד דלת נפתחת, והרכב שופטים חמורי סבר נוחל בדממה את בימת הכיסאות הגבוהים. נקישות צעדיהם על רצפת העץ נשמעות כמו ספירה לאחור. השופטים מתיישבים בחריקת צירים והקלסרים נפתחים למולם. מישהו מנצל את השקט כדי להשתעל. השופט בעל הכיסא הגבוה מכולם מהדק את משקפיו לאפו ומסדר את הגלימה בתנועה מיומנת. הייתי צריך לקנות משהו לשתות בפינה שם, זה מה שהייתי צריך לעשות. בתאריך העשרים ושלושה באפריל אשתקד יצא הנידון, איציק בן-עמי מביתו אשר בחולון לעבר פתח-תקווה ברכבו הפרטי. סמוך למחלף בר אילן סטה רכבו של הנידון עקב נהיגה רשלנית, ופגע בנהג שעמד באותה העת בשולי הכביש בשל תקלה טכנית שהתגלתה ברכבו. הנידון לא עצר להושיט עזרה לנפגע ולדווח לרשויות וברח מזירת התאונה בידיעה ברורה שהוא מפקיר מאחוריו פצוע. המשטרה הסתייעה בעדי ראיה ששהו בזירת התאונה בכדי להביא לאיתור הרכב הפוגע. בעקבות התאונה נכרתה רגלו הימנית של הנפגע מהברך ולמטה, והוא סובל מחבלות חמורות בכל פלג גופו התחתון אשר פוגעות משמעותית בתפקודו ואף אילצו אותו להתפטר ממקום עבודתו. השופט עצר לרגע משטף הדין ולגם מכוס המים הקרים שהונחה על שולחנו. בעקבות פסיקת בית דין זה, אמר והעביר את מבטו מערימת הדפים אל חלל האולם, הנידון נמצא אשם. איציק מיצמץ בפנים קפואות ורגלו הימנית התרוממה מעט. אשם. הוא ידע שישמע את המילה הזו עוד מהרגע שהרגיש את הטלטלה שאחזה ברכב בשעת הפגיעה, אך פתאום היא נשמעה לו חדה ומבוססת בהרבה ממה שדמיין. בזווית עינו הבחין בשינוי קל שחל בפניה של איריס. בית המשפט רואה בחומרה רבה את מעשיו של הנאשם, וביניהם עבירה על תקנה שישים וארבע א' לפקודת התעבורה, היא עבירת 'ההפקרה'. עבירה זו, אשר חובת מאסר בפועל בצידה, מצביעה על כוונתו של הנאשם שלא להושיט עזרה לנפגע ועל כן היא גוררת התייחסות מחמירה בגזירת דינו של הנאשם. אשר על כן, בית המשפט קוצב ארבעה עשר חודשי מאסר בית בפועל, ובנוסף ישלם הנאשם לנפגע פיצויים על סך שישים ושתיים אלף שקלים. איריס הפנתה באחת את מבטה אל איציק, ועיניה שגעשו כמו ים סוער ננעצו עמוק במצחו. שמעת?! אני פשוט לא מאמינה! נרעשה, תוך שהיא מנסה להשליט סדר בשערות בודדות שהתפרעו בתנועת הראש החדה. את צוחקת? הרצין איציק. הקלו איתי ממש, העיקר הייתי בטוח אני הולך מפה ישר לכלא. אבל מה, כולה מעצר בית. משחק ילדים, אמר ופישט ידיו לצדדים. אף שריר לא זע בפניה הרציניות מדי של איריס, ועיניה נותרו ממוקדות בעיניו של איציק במידה שגרמה לאיציק לחשוש מבשורות רעות. תראה, איציק, אמרה ושפתיה גדושות האודם עשו מעין תנועה קלה בלי קול. יש שיטת מאסר ניסיונית בארץ שנקראת 'מאסר בית'. מאסר בית זה לא ש, התפרץ איציק וקטע את עצמו באחת משהבחין בסגירת הריסים המתריסה של איריס. לא, איציק, אמרה איריס במתיקות של מורים שמדברים אל הילד בפני הוריו, לא 'מעצר בית'. יש שיטה חדשה שנוסתה כבר בצרפת, שוודיה ובעוד כמה מדינות בארצות הברית שנקראת 'מאסר בית'. על פי שיטה זו, המשיכה, ואיציק שמע בקולה נימה חדשה שלא ידע לזהות, האסיר מרצה את מאסרו... בביתו, השלים איציק בניצחון דק, תוך שהוא מחקה את נימת הדיבור של איריס. בביתו של הנפגע, השלימה איריס בחצי אנחה והשפילה את ריסיה, ובדיוק אז הבין איציק שהיא מדברת אליו ברחמים.
פה זה השירותים, אמר אהרון והרים את ידו מגלגל המתכת הקר כדי להורות על הדלת שנעמדה מולם. וזה, הצביע בקושי, החדר שלך. איציק הרשה לעצמו לראשונה להסיט את מבטו מנעליו ולהביט בחטף לתוך מה שעתיד להיות חדרו. לפחות יש חלון. הוא לא ידע אם להגיד תודה או לבקש סליחה, אז הוא מלמל משהו לשרוכיו המסובכים ופנה לחדר. כשנכנס, הרגיש איך עיניו של אהרון דוקרות בגבו בעודו עושה את הצעדים המובנים מאליהם שלו. כשסגר מאחוריו את הדלת עוד הספיק לשמוע את חריקת כיסא הגלגלים של אהרון במסדרון. איציק השעין את מזוודתו היחידה כנגד הקיר והתיישב על קצה המיטה בישיבה רפה. הסדין התקמט תחתיו. הוא בדק את קשיחות המזרון ואז נשכב עליו באנחה. על השידה שלצידו תמונות נחו במסגרותיהן. אהרון צעיר וחזק, בשחור-לבן מחייך אליו עם אשתו מעל מעקה מתכת. בטח בחו"ל, חשב איציק משהבחין בסירות עוגנות במרינה ושחפים בורחים משקיעה. אל התמונה הבאה, שנכלאה במסגרת עץ אלון, כבר הגיע הצבע. נראו בה שני ילדים קטנים מחייכים על כר דשא מעקצץ, מותשים מהתרוצצות. אחד מהם בערך בגיל של מיכלי. והנה תמונה מאירוע משפחתי. אל הילדים מהדשא נוספה תינוקת עצומת עיניים וזוג הורים. ברקע שולחנות עטורי מפות לבנות וקנקנים. מפיות נשפכות מהכוסות. ההורים מחייכים חיוך שׂבע, ואיציק מזהה בקלות את תווי פניו של אהרון בפניה של האם. זו בוודאי הבת שלו, לחש לעצמו תוך שהוא מתקרב לזגוגית, נרתע מהקול הצרוד שנשמע פתאום בחדר הריק. איציק מיהר אל החלון היחיד בחדר כדי לגלות שהוא מקובע בעבודת רתכות טרייה. לפחות אפשר לפתוח את התריסים, ניחם את עצמו והתבונן בפסי העולם המחשיך שנגלו לפניו.
איך מפסיקים את הרעש הזה. איציק מלמל בפה יבש משינה והסתובב לצד השני של המיטה תוך שהוא מנסה למנוע מהשמיכה לברוח. עוד מכה על הדלת. איציק פקח בבת אחת את עינו הימנית ולרגע הסתחרר למראה החדר הזר. לקחו לו עוד כמה שניות של בוקר כדי להיזכר איך הגיע לדירה של אהרון ולעיניו הפוצעות. נו אתה מגיע, אמר אהרון בקול הכי מונוטוני שיכול היה לאמץ, ואיציק נזכר שכבר שמע את המשפט הזה הבוקר. אני בא, אמר איציק והתיישב על המיטה. אהרון שחור-לבן הסתכל עליו מהשידה. מה בעצם אני אמור לעשות פה, חשב איציק בעודו קושר את שרוכיו בתנועות אוטומטיות וקצרות. קרן שמש תוקפנית פגעה בזגוגיות התמונות שעל השידה וחזרה היישר לעיניו, חודרת אליו מבין סורגי הריסים. הוא פתח את הדלת ונעמד במסדרון הצר שנצבע באור הבוקר.
צלילי רדיו עמוסים רעש לבן בקעו מכיוון המטבח, ואיציק הלך בעקבותיהם. אהרון ישב שם בגבו אליו מול שולחן מצופה פורמייקה, ואכל פרוסות מלפפון עם גבינה לבנה. איציק התקרב לעברו בצעדים מדודים, אך אהרון, שהיה שקוע בצלחתו, כלל לא השגיח בו. הוא התקרב עוד ועוד, צעד אחר צעד, מתחנן שאהרון יבחין בו בעצמו, ימנע את הבהלה המיותרת. לפתע, כשכבר היה במרחק של הושטת יד אליו, קפא איציק על מקומו ותחושה מוזרה, כמו דז'ה וו, אפפה אותו. הוא חש איך הדם נזרק במהירות מידיו ורגליו היישר לליבו. יציבתו התערערה מעט. הזמן קפא יחד איתו. הוא היה כל כך קרוב לאהרון עד שיכול היה לראות בבירור איך בכל נשימה שלו הגב עולה קצת מעל משענת הכיסא ואז חוזר חזרה בנחת למקומו. איך לחייו נפערות ומתכווצות במאמצי הלעיסה. הוא שמע את המים מתחלקים במורד גרונו כששתה. הרגעים האיומים האלה, בהם עמד משתומם מאחורי גבו של אהרון התארכו והתחברו זה לזה לזמן שהרגיש כמו נצח. בוקר טוב, אמר איציק לבסוף, מנסה לבחור בעוצמת הקול המתאימה, שמצד אחד תגבר על קריינית החדשות ומצד שני לא תגרום לאהרון ללקות בליבו. כן, אמר אהרון כאילו כל יום מישהו אומר לו בוקר טוב ממרחק כזה לפחות. אתה יכול להכין לעצמך ארוחת בוקר עם מה שאתה מוצא במקרר. ורק אל תיגע בצנוניות, אמר והעביר דף בעיתון שלמולו מבלי לשנות אפילו במעט את הבעת פניו. יכול להיות שהוא ידע כל הזמן הזה שאני עומד שם, נבהל איציק מעצם הרעיון ופתח את המקרר כדי למצוא משהו שאינו צנוניות. ממתי החלב הזה בכלל, חשב לעצמו. הוא נבר קצת במקרר ולא מצא משהו שנראה כאילו יוכל אי פעם להיות ארוחת בוקר. ואז, בדיוק רגע לפני שעמד לסגור את דלת המקרר, הוא כבר שמע את המילה הראשונה במשפט הקצר והמטומטם הזה מרחפת באוויר בדרכה אל אהרון. זה היה מאוחר מדי בשבילו. נראה לי שהחלב פג תוקף, אמר. היה שקט, ולרגע שניהם שמעו רק את הקריינית מדווחת על עומסי תנועה באיילון. אין בעיה, התעשת אהרון ראשון תוך שהוא מקפל את העיתון לרבעים במיומנות. נלך לקנות חלב.
למה בכלל האור בחדרי מדרגות נכבה מעצמו, רטן איציק בדמיונו וירד בחשיכה מוחלטת עוד מדרגה עם כיסא הגלגלים. בכל מדרגה שירדו, הדהדה נקישת הגלגלים הפוגעים במדרגה במרחבים הקרירים והאפלים של חדר המדרגות. הם לא דיברו כלל, ורק נקישות הכיסא וכחכוחי הגרון המשותפים הפרו את השקט. יחד הם נשמעו כמו מפלצת צמאת נקמה היוצאת ממאורתה. או כמו זמן מתקדם בשעון מחוגים. מהמדרגה הראשונה הבין איציק שהכיסא לא רק שחור, מתכתי ובעל גלגלים, אלא גם כבד. בעיקר כבד. ככה ייראו החיים שלי עכשיו, ביכה איציק בלי לומר מילה בדיוק כשראו אור חלוש מסתנן אליהם מבעד לדלת הכניסה. הנה, הגענו, אמר איציק לבסוף, ספק לעצמו ספק לאהרון. ספק אם זה לא היה ברור. בלעדיו הייתי מריץ את זה בשתי דקות גג. חמש קומות בלי מעלית זה לא צחוק אה, אמר אהרון, ואיציק, שהסדיר את נשימותיו לא הבין אם זה סליחה או תודה או תמות.
זה היה יום חם, והשמש סחטה ממצחם ניצי דמעות. בוא. הם התגלגלו יחד בין הרחובות והבתים, מתנהלים כמו צוות של ממש; איציק דוחף את כיסא הגלגלים, ואהרון יושב עליו בזעף ובגאון ומכוון אותו בפקודות קצרות. פה ימינה. כאן במעבר חצייה. עכשיו ישר עד סוף הרחוב. כשירדו לראשונה משפת המדרכה ללב הכביש, הכיסא היטלטל מעט ואהרון כמעט וחנק את ידיות הכיסא באחיזתו. שמאלה. פעם הבאה תגיע קודם כל עם הגלגלים האחוריים ואת הקדמיים הקטנים תשאיר באוויר, ורק אז תוריד אותם, גילה לו אהרון את הסוד. זוג צעירים חבוקים עיכב עליהם מבט. כלב נלהב התקרב אליהם ואהרון גירש אותו בשלל תנועות ידיים אקראיות ובפנים מלאות סלידה. ישר. כאן עבדה אישתי לפני שנפטרה, אמר אהרון כאילו לעצמו כשעברו על פני חצר בית ספר שקטה מילדים. הם נעצרו. איציק לא הצליח לחשוב מה הוא צריך להגיד. חייל בהלם קרב מול בית ספר יסודי. עשרים ואחד שנה לימדה פה, עשרים ואחד שנה. ימינה בגורדון. האישה מהתמונה נפטרה. אהרון חי לבד. לבד. זה פה, אמר אהרון והצביע על מכולת שכונתית קטנה שגגון פלסטיק מאובק סכך על חזיתה. הם נכנסו וסחטו מבט רציני מהמוכר, שהסיט לכבודם את עיניו משידורי ערוץ הספורט. עוד משהו חוץ מחלב, שאל איציק, ושם לב שמשהו בקולו השתנה. לא לא, נחזור לפה מחר, דחה אותו אהרון. מחר, הדהדה המילה בראשו של איציק. הפעם הצליח לעצור את עצמו, והמשפט שחרך לו את קצה הלשון, משהו בסגנון שכח מזה בחיים אני לא בא איתך לפה שוב מוריד אותך מקומה חמישית עם הכיסא הכבד הזה ואז עוד עולה הכל בחזרה עם כל השקיות, נבלע חזרה לגרון. הוא הרגיש איך המילים החדות האלה מעקצצות בו כאילו בלע רסיסי זכוכית, אבל ידע שעדיף לשתוק. ממילא הדרך היחידה שלי לצאת החוצה זה רק איתו. ילד שאל את המוכר כמה הארטיק קרח. אהרון, שלא שמע שום עקצוצים וזכוכיות, הצביע לעבר הקופה והם התגלגלו לעברה בין קופסאות שימורים ונרות שבת.
אחרי ארוחת הערב, שבמהלכה מישהו מהם העיז לומר 'זה חם' וחזר מייד לשתיקה כמו אל חיק אהובתו, הם ישבו בסלון. אהרון קרא ספר ואיציק דילג בין כותרות העיתון שבבוקר היה חשוב. ברדיו דיברו על סרט חדש שיצא. מדי פעם, כשמי מהם העביר דף, הופרע השקט בקול הנייר המתקמט. בחוץ דיברו הצרצרים.
לרגע אחד הניח אהרון את הספר פתוח על ברכיו ועיניו שוטטו בחלל החדר. איציק, הוא אמר, ואיציק הרים את הראש מהעיתון בתנועה חדה, כאילו חיכה שמישהו יקרא לו. אתה יודע שהרסת לי את החיים, איציק, שאל אהרון באיטיות, כאילו הוא זומם משהו. איציק הבריח נשימה. אמממ אני אה מצט... לא שאלתי אם אתה מצטער! צרח אהרון בטירוף ונתזי רוק קפצו משפתיו הרוטטות. שאלתי, אם אתה-יודע-שהרסת-לי-את-החיים! הוציא אהרון את גרונו בשאגה ועיניו נפערו כמו קברים פתוחים. הרסת, קולו נשבר באחת, וכל תוקף צעקותיו הפך ליבבות קטועות. הרסת הרסת לי את החיים, מירר אהרון בבכי ילדים, פניו הקמוטות התקמטו והתעוותו עוד יותר, ועיניו הפוצעות התכווצו עד שנסחטו מהן דמעות שירדו וירדו, עד שנשרו על שפתיו. ברדיו אמרו משהו על הפקה נוצצת. הרסת הרסת הרסת, הוא היכה בלי הכרה את ברכיו ואת ידיות הכיסא באגרופים קמוצים. עיניו נצצו מדמעות. אהרון געה והשתולל עד שידיו נרפו מצער, ואז חפן את פניו בכפיו ורעד בבכי חרישי. בכל הזמן הזה איציק, שנראה כאילו הופנט בקסם רב עצמה, לא הזיז אפילו מפרק אחד בכל גופו. עיניו המפוחדות כמעט והתפקעו מרוב דריכות, ורגלו הימנית רעדה קלות. ידו חבקה את משענת הכורסה כמו הייתה גלגל הצלה. כמה רגעים עוד ישב שם כך ולבסוף קם, ומבלי להסיר את עיניו מאהרון מיהר למטבח. רעש זרם המים הפוגשים בכיור הציף את הדירה. איציק חזר, מחבק בין ידיו כוס מים. קח, תשתה קצת, הוא רכן לעבר אהרון. אהרון מתייפח, נשימותיו מבולבלות, פניו שמוטות על חזהו. נו, די, בוא אהרון, תשתה, מפייס איציק כאילו דיבר אל ילד נעלב. עוד יבבה חנוקה. תשתה. אהרון מתרצה ומושיט יד רועדת לכוס המים. איציק מפנה את כל תשומת ליבו לשרוכים שבנעליו בעוד החדר מתמלא בקולות גמיעה מעורבת בבכי.
מאז אותו הערב לא דיברו כלל. במשך ימים ארוכים רק קולות קיומם נשמעו, והדירה נשמעה כמו בית רדוף רוחות. קול צעדים, חריקת דלת, מים זורמים, גפרור ניצת. בין לבין, אף לא מילה אחת. אם קרה ומבטיהם נפגשו לפתע, היו שניהם חותמים את שרירי פניהם, מרוקנים אותם מכל הבעה.
פעם אחת, כשאהרון פתר מולו תשבץ, ראה איציק את אסי כהן מחייך אליו מעל טור בעל שש משבצות ריקות. אהרון בהה בתמונה נואשות, מנסה להתעודד מהעובדה שיתר המשבצות נגדשו באותיות גדולות ומרושלות בכתב ידו. הוא חייב לסיים את התשבץ הזה. מהבוקר הוא איתו. גיא צור? אבי באר? ניר שלו? שום דבר לא נראה הגיוני פה. אלי שחם? דני נוה? גדי צוף? מצחו התקמט ונמתח. אסי כהן, אמר איציק לפתע, והשקט ברח מהחדר. אהרון הרים את מבטו בזהירות מעל דפי העיתון כאילו הוציא את ראשו מעל קו ביצורים בעיצומה של מלחמה. מה אמרת, שאל אהרון כלא מאמין. זה אסי כהן, פסק איציק. שחקן גדול, אני מת על החיקויים שלו, איך אתה לא מכיר, שיחרר איציק בצרורות, נדהם מהעובדה שהוא מדבר אל מושא שתיקתו. אה, תודה, החזיר אהרון, ומשהו בקצה השמאלי של שפתו העליונה נמתח קצת בהברה האחרונה של המילה 'תודה'. איציק חייך אליו חזרה כאילו מעולם לא פגע בו במחלף בר אילן. ונטש אותו שם. מה שלומך, אהרון, שאל איציק תוך שהוא מתנועע מעט קדימה בכיסאו. בחוץ טרטר אופנוע. בסדר, קצת יותר טוב, השיב אהרון בשקט. עכשיו כשסיימתי את התשבץ הרבה יותר טוב, התרכך. איציק נשען אחורה בכיסאו. הם שתקו יחד בציפייה. מה עשית לפני התאונה, העיז איציק. הכדור התכדרר רגע במגרש של אהרון ונעצר. הקהל החסיר נשימה. עבדתי במזגנים. התקנות, החלפת מדחסים, מילוי גז, ניקוי מסננים, נזילות. הכל. איציק הינהן ממש לאט. הוא הרגיש שהיה משהו במשפט הקצר והענייני הזה שלא שמע כמותו מאהרון. היה בו כאב. היה בו געגוע. היה בו אהרון. איציק דמיין את אהרון מטפס על סולם כשלגופו סרבל מוכתם ובידו ארגז כלים. מאז שהיה ילד קטן אנשים עם ארגזי כלים עשו עליו רושם רב. תמיד נראו מוכנים להכל. עצמאיים. יציבים. כל מה שאהרון כבר לא. בטח הוא היה מאלה עם העיפרון מאחורי האוזן בהיכון, טנדר מתפקע מחלקי חילוף וגלונים של קפה שחור. כסף טוב, שאל איציק. אהרון התרווח. בקיץ, או-הו. אין זמן לנשום מרוב עבודה, כולם רק מזגן מזגן מזגן. בחורף, אתה יודע איך זה, הוא לבש הבעה קונדסית, עושים קצת חלטורות עם גופי חימום. איציק חייך והנהן מלוא הראש. שניהם לגמו בשקט מכוס הקפה שלפניהם.
בימים הבאים החלו לזרום בדירה קילוחי דיבור קטנים. איציק ואהרון בדקו בזהירות את גבולות הדיבור. בוקר טוב, כן, על השולחן בסלון, שניים סוכר, נו עוד לא מצאת, כן זו תכנית מעולה, במגירה ליד הפותחן, לא מי יודע מה. פעם שאל איציק על הילדים מהתמונה, ואהרון מנה באצבעות גאות. איתי, עידו וחן. כיתה ד', כיתה ב' וגן רחל, הוסיף בהטעמה. חמודים, הוסיף איציק שמן למדורת הנחת.
עוד לא אמרת לי במה אתה עובד, אמר אהרון והדגיש את ה'אתה'. אני, שאל איציק כאילו באמת היו מאחוריו עשרות אנשים שהיו יכולים לחשוב שאהרון מדבר אליהם. אני סוכן מכירות של לקוחות עסקיים בפלאפון, אמר איציק. אהרון הרים גבה. מה זה אומר, שאל בהתנצלות. זה אומר, אמר איציק ולקח נשימה, שאני נוסע לבית לקוח פוטנציאלי ומציג בפניו את מגוון החבילות וההטבות שיקבל אם יצטרף אלינו. הוא השתמש בכל הביטויים המקצועיים ששינן בקורס, נהנה מאיך שהם מצטלצלים בפיו עם כל הדרת חשיבותם. יצטרף 'אלינו', השמיע בראשו שוב את סוף המשפט שזה עתה אמר. הבוס היה גאה בי. אתה אוהב את העבודה שלך, דחק בו אהרון. תראה, זה יחסי. סך הכל אני קם בסביבות שבע בבוקר, מתלבש מתארגן, קופץ למשרד ומשם לבית הלקוח שזה נסיעה של בדרך כלל משהו כמו עש...למה לא נשארת, קטע אותו אהרון בקול רוגע ומחושב, מיישיר מבט לעיני נפשו של איציק. סליחה, אמר איציק כמו שאומרים כשלא שומעים טוב. הוא הרגיש את הטלטלה. איציק ניסה להבריח את עיניו הרחק מעיניו של אהרון, אך לרוע מזלו מצא את עצמו בוהה בשאט נפש ברגל הקטועה. למה לא נשארת אחרי שכבר נכנסת בי, למה המשכת לנסוע, למה לא עצרת, שאל אהרון במין רוגע מהפנט. מה חשבת לעצמך, יכולתי למות שם ולא היית עוצר. ריסיו של אהרון חיפו על עיניו וקולו נשאר יציב. ואני לא אדבר על הכאבים. הרי על כאב פאנטום בטח לא שמעת, נכון. ועל זה שאי אפשר לישון דקה בלילה, או לקום מהמיטה, או ללכת לשירותים, או להתקלח. אהרון דיבר לאט ובביטחון גובר. והשיקום, וזה שאיבדתי את העבודה. זה לא דבר קטן, אתה יודע. מה אני אעשה עכשיו בדיוק, מה. היית צריך לראות את הנכדים. אבל אתה נוסע, כן. הכל טוב. אין לך טיפת בושה. טיפת בושה אין לך. אהרון הרים לאט את כוס הקפה לידיו. איציק קם בחריקת כיסא מהוססת. הוא נראה מותש. עיניו התרוקנו מהבעה ושפתיו היבשות נפקחו מאליהן. הוא לקח צעד אחורה ונעמד כאילו נתקל בקיר. אהרון לגם מן הקפה. איציק הסתובב על מקומו ופנה בדממה לכיוון הדלת.
איציק רץ בכוחותיו האחרונים. הוא רץ בלי להביט לאחור. במנוסתו נרעש בחדר המדרגות החשוך ועבר על פני בתים ורחובות שלא הכיר בהם איש, נשימותיו כבדות ובהולות. אנשים שחלף על פניהם בריצה תלו בו עיניים צרות, והוא ידע שהם חושבים שהוא משוגע. הנה בית הספר המקולל, עכשיו ימינה, ניסה איציק לדלות מזיכרונו את תוואי הדרך. זה אמור להיות פה קרוב. אבל רגע. פתאום מצא את עצמו במרכזו של צומת סואן, נחרד מהצפירות וחריקות הבלמים ששרטו בו. הוא ברח משם בבהלה, שומע את הדי צעקות הנהגים מאחוריו. זה כאן. הוא התפרץ דרך הדלת ופנה היישר לתוך מסדרון לבן וארוך שהואר בנורות ניאון. מישהו צעק עליו שיעצור. המשרד שלו חייב להיות פה איפשהו. הוא נחפז במסדרון תוך שהוא מנסה לקרוא את השלטים הקטנים שעל דלתות החדרים. הוא ראה בזווית עינו איך מישהו בקצה המסדרון מצביע עליו וכמה אנשים רצים לעברו. הנה זה. מפקד מחוז מרכז, ניצב ניסים בכר. איציק זרק את עצמו על הדלת בכל כובד משקלו וסחט את הידית. הדלת נפתחה בבהלה והוא מצא את עצמו במשרד גדול עם שטיח כחול וקירות מכוסים תעודות הוקרה. המזגן עבד על קור. האדם שחיפש ישב מאחורי שולחן משרדי שכמעט ונעלם מתחת לערימות דוחו"ת ותחקירים. איציק התקדם לעברו ואז נעמד בקושי. נשימותיו השתוללו ועיניו היו מפוזרות ממאמץ. מאחוריו שמע את נקישות עקבי השוטרים בריצתם אליו, כמו ספירה לאחור. הוא התקרב עוד צעד לעבר האיש עטור הדרגות. רגלו הימנית התרוקנה מתחושה. בבקשה, אמר איציק חלושות וקולו רעד. אני מתחנן, בבקשה, רק תכניסו אותי לכלא. אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול.