בס"ד
לציפור אדם שלי,
מזל-טוב ושבוע.
זה היה בחמש כשהיא פתחה חצי עין. היא הייתה עייפה מאוד מליל אמש אבל הרעש בחדר העיר אותה. מבין קורי השינה היא ראתה את תומר מתארגן בפינת החדר. מרחוק ומתוך שינה הוא היה נראה לה קודר מהרגיל והיא נעצה בו מבט מנסה להבין במה זה התבטא. אולי היה זה גבו הכפוף מהרגיל, אולי גבותיו שקרבו זו לזו במתח, אולי הדרך הקרירה שבה ריחפו מילותיו סביבה "תחזרי לישון, אני יוצא להנץ". ההיגיון שלה בישר לה שהתפילה תתחיל רק עוד חצי שעה, אבל לפני שהספיקה למלמל משהו בנושא תומר כבר היה מחוץ לחדר.
שלוש שעות היו כל זמן השינה שלו. הוא חזר מסליחות מאוחר כל כך בליל אמש. היא יודעת, היא חיכתה לו עד שתיים הרי, רצתה להזכיר לו על התור למומחה למקרה ושכח. הוא לא שכח כמובן אבל היה עייף ורק מלמל משהו על כך שהיא עצמה כתבה לו תזכורת ביומן ושהוא עייף כבר מזה, הוא לא פרט. היא חייכה בהתנצלות. המחשבות הציפו אותה והיא תהתה איך תוכל לשוב ולהירדם. אבל, כמו תמיד, הטבע ניצח והיא צללה לשינה טרופה.
צלצול קולני ומרגיז העיר אותה, והיא קפצה מהכרית בבהלה. מלמול חרישי של "מודה אני" והיא ענתה לטלפון הארור. מהצד השני קולה של חמותה הציף את האוזן שלה בכוחניות.
"כרמל, כרמלי, זו את?"
היא אישרה.
"את לא נשמעת טוב, כרמלי. מה, הערתי אותך? את עוד ישנה בשעה כזו?" כרמל הביטה במהירות בשעון הקיר הגדול, שתים עשרה. שתיים עשרה למען ה', איך היא לא התעוררה? היא מלמלה משהו לשפופרת.
"ולמה את בבית בכלל? מה, את חולה? הכל בסדר?"
כרמל מתרכזת לרגע ועונה שזה היום החופשי שלה היום. יום שלישי.
"אה, נכון, שלישי, אני תמיד שוכחת." הכל בצד השני של הקו משתתק לרגע, כרמל עוצמת את העיניים וחושבת שהיא צריכה קפה, ומהר.
"את שומעת כרמלי, שלחתי לך משהו למייל, שיחה של הרב קמיצקי, את חייבת לשמוע."
היא מבטיחה לבדוק מייד ומבליעה פיהוק.
"טוב, תשמעי, זה מעולה. ממש לעומק הנפש. תגידי לי אחר כך אם אהבת..."
הן נפרדו והשיחה התנתקה.
היה מפתה כל כך להישאר בפיג'מה ובשער פזור אבל היא התארגנה וכיסתה את שיערה, מטפחת פשוטה פשוטה, לא היה לה כוח להתייפייפות. גם ככה היא לבד בבית היום.
תוך כדי הרתחת המים היא הפעילה את המחשב. פותחת את המייל, היא חשבה שאולי אם לא הייתה מלמדת את חמותה לתפעל מחשב, זה היה חוסך לה ולכולם הרבה מכתבי שרשרת ומצגות מרגיזות באמייל.
היא לוחצת על הקישור והפנים של הרב מופיעות על המסך. היא מגבירה לווליום המרבי וחוזרת למטבח. תוך כדי מזיגת הקפה היא שומעת את הרב מקשה על עקרות אימהותנו הקדושות. היא מגלגלת עיניים בייאוש ומטבילה עוגייה בקפה המר שלה. קולו של הרב הציג מקור ומסביר בכריזמה כמה היה הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילותיהן ודמעותיהן של האמהות. הרב המשיך לדבר אבל כרמל כבר לא הקשיבה. אם הקדוש ברוך הוא מתעלל בה באיזשהו משחק מרושע, היא לא תשתף פעולה. היא לא תבכה, לא תתחנן. לא ככה זה עובד איתה.
חוץ מזה ש"אמהותינו העקרות" זה אוקסימורון.
היא סיימה את הקפה, חזרה אל המחשב וכיבתה את הרב באמצע הסבר נרגש ומלא תנועות ידיים למה כולנו צריכים ברגע זה למשות את עצמנו מכל הרע שאנחנו בו ולחזור במהירות בתשובה. לוחצת על "השב" היא כתבה לחמותה, "תודה רבה, זה מקסים." לרגע רצתה להוסיף גם "כל כך מתחשב מצדך", אבל בסוף החליטה שזו ציניות גלויה מדיי וויתרה על זה. פרסומת קפצה על המסך "מתי צעקת בפעם האחרונה?!" ותמונה של אישה קורעת את גרונה בצעקה משחררת. אז כרמל ניסתה, נו מה יש לה להפסיד? היא צעקה לרגע, מקווה שכל השכנים בעבודה. אבל זה לא עבד בשבילה. היא לא הרגישה שמישהו מקשיב לצעקה שלה.
יום חופשי, מה עושים עם זה למען ה'? אז היא התחילה בלנקות את הבית הנקי, אחר כך הפעילה מכונת כביסה חצי ריקה ובסוף התיישבה לבדוק בקפדנות את המבחנים האמריקאים של תלמידיה. הטלפון שהציל אותה משממון גמור היה מגיסתה, טלי.
"כרמל, מתוקה, מה שלומך?"
היא ענתה לחיוב ושאלה חזרה.
"ב"ה, אין תלונות... תגידי, אני זוכרת נכון? התור שלכם לד"ר פריאל הוא מחר?"
היא אישרה.
"אוי מותק, את בטח מתחרפנת!"
כרמל צחקה, אבל הודתה שהיא לא לגמרי רגועה.
"אוי, תומר לפחות איתך, עוזר לך?"
הוא עובד עד מאוחר כמעט כל יום, והסליחות והנץ. היא בקושי ראתה אותו בימים האחרונים. טלי הבינה את זה בלי שכרמל תסביר יותר מדיי.
"נוכל לישון אצלכם הלילה כרמלי?" היא שואלת בעדינות. אולי מבקשת, אולי מציעה.
כרמל עונה לה שהם לא חייבים לתמוך בה, שהכל בסדר ושהיא תסתדר דווקא טוב.
"מצחיקה אחת," ענתה לה טלי, "ברור שאת מסתדרת, פשוט מדבירים אצלנו היום ונצטרך לישון במקום אחר, האדים לא בריאים לילדים-" היא משתתקת לרגע במבוכה אבל במהירות אוספת את עצמה וממשיכה, "וממילא עדיף קצת לנסוע ולישון בישוב הנידח שלכם מאשר אצל אמא." היא שוב השתתקה.
הן קבעו לאותו ערב וניתקו. כרמל נותרה לבד בבית הריק.
עד הערב היא מתחה את הזמן. לקחה כל פעילות יום יומית ומילאה בה זמן רב ככל האפשר. בודקת את כל החשבונות ביסודיות ובעיון לפני התשלום, קוראת את המכתב מהדודה באמריקה לאט, מתעכבת על כל מילה קשה ואפילו פותחת מילון כמה פעמים. מוציאה שוב את המכתב מהמרפאה ובודקת ביסודיות שהכניסה לשקית את כל הבדיקות שצריך ובודקת שוב, ושוב.
הזמן עבר לו ככה, מתעלל בכרמל עד שהגיעו טלי עמוס והילדים ומרגע שנכנסו לבית הכל השתנה. היו קולות ולא רק של הרדיו, צעקות, צחקוקים ובכי. והיה כל כך הרבה מה לעשות, ארוחות ערב, מקלחות לילדים, לסדר את המיטות, להשכיב את הילדים לישון, לספר סיפור ועוד אחד. ונשיקה, גם לדודה כרמל. ועוד נשיקה...
כשתומר נכנס הביתה כבר הייתה שעת לילה ורק טלי וכרמל נשארו בסלון מדברות בלחש. הילדים ישנו וגם עמוס, שהיה צריך להתעורר מוקדם למחרת. טלי קמה אליו מיד וחיבקה אותו ממלמלת "אחי הגדול והעסוק". הוא חיבק אותה חזרה וליטף את כרמל על כתפה בפיזור. הוא התיישב לידה ונראה נינוח.
"בדיוק דיברנו על התור למומחה הזה מחר," התחילה טלי, "שמעתי שהוא ממש רציני, ויש לו סטטיסטיקות הצלחה גבוהות מאוד..."
גבו של תומר התקשה ברגע ומצחו התכווץ. "כן", הוא הפטיר, "ממש רציני. אני נכנס להתקלח לפני סליחות", הוא מלמל ונעלם.
כרמל התכווצה בכורסא כאילו בקור. אבל טלי לא שמה לב להתנהגותו ודווקא חייכה.
"יש לכם כבר סליחות בישוב? חשבתי שכולם פה אשכנזים", היא שאלה מופתעת.
הם הצליחו לגרד איזה מניין ספרדי, ענתה כרמל ביובש, מדליקה זיק בעיניה של טלי.
"בואי נלך! לא הייתי במניין ספרדי כבר שנים, במיוחד בסליחות. ככה זה כשמתחתנים עם אשכנזי...אבל, בואי נלך הלילה. עמוס פה ממילא, הוא יוכל להודיע לי אם יקרה משהו עם הילדים."
כרמל הנידה בכתפיה. היא דווקא הייתה רוצה להיות נשואה לאדם שלא ירוץ כל לילה מעבודה לסליחות. מראש חודש אלול שהיא לא רואה אותו בכלל ואולי זה רק תירוץ, היא לא הייתה בטוחה.
טלי הייתה עקשנית ובשתיים-עשרה וחצי מצאו את עצמן בודדות בעזרת הנשים, מחכות לתחילת הסליחות. המניין התקבץ והסליחות התחילו.
"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה..." הנעים החזן.
מימינה היא שמעה צפצוף. טלי קיבלה הודעה. כרמל בדקה בבהלה שהפלאפון שלה על מצב "שקט". ברור, היא כיוונה אותו מייד כשנכנסה לבית הכנסת. טלי קמה ולחשה לה שעמוס לא מצליח להרדים את נורית הקטנה שהתעוררה מחלום בלהות והיא חייבת לחזור. כרמל קמה לחזור איתה, אבל טלי הפצירה בה להישאר.
כמעט אף פעם לא הייתה בתפילה במניין ספרדי. כרמל הבחינה שלא רק הנוסח שונה אלא גם הגישה. זה לא הנימוס האשכנזי הרגיל, גם לא ההדבקות החסידית. זו זעקה, אמיתית. והיא גם שמה לב שכשכל הגברים זועקים יחד היא יכולה לזעוק גם. לא שמעו את קולה בין קולות הגברים, אבל פתאום היא הרגישה, שמישהו מקשיב לה.
בהתחלה היא זעקה ככה את המילים של הסידור ואז היא הרשתה לכמה מילים שלה לצאת. מילים שהיא הופתעה לראות שלא נגמרו אלא רק פרצו עוד ועוד, כאילו כבר מזמן רצו לצאת. היא צעקה "שמחה, בית, תומר, אני, רחם, ריק, כאב..." כל פעם מילה אחת. כל פעם צעקה שנבלעה בקולות הגברים שכמו פתחו לה שערי שמיים.
לא נגמרו לה המילים, אבל הכוחות כן. היא קרסה אל הכיסא שלה והקשיבה למילות התפילה היפיפיות.
"עננו, אלוהי המרכבה, עננו." אחד מילדי הישוב התחזן עכשיו, "עננו, משגב האמהות, עננו." הוא סלסל. היא עצמה את עיניה בכאב. כשפתחה אותן הן היו רטובות, ושבילים של דמעות חרשו את פניה. היא בכתה עד סוף התפילה, מתי בקול גדול ומתי כמעט בלחישה כשהגברים גם הם לחשו. אולי באיזה רגע שמעו אותה, כי היה נראה לה שתומר מסתובב ושולח חיוך מעודד, אבל אולי הוא רק הסתכל בשעון התלוי מאחור.
השעה הייתה שתיים כשנגמרו הסליחות. היא נשארה עוד דקה בעזרת הנשים, מייבשת את הדמעות ומחכה שרוב הגברים ילכו. תומר חיכה לה בחוץ מדבר עם איזה זקן שלא הכירה. כשראה אותה נפרד ממנו ולקח את ידה.
הם פסעו הביתה שותקים זמן מה עד שהוא שבר את השקט,
"אז מחר אצל ד"ר פריאל סוף סוף?"
היא הנהנה. הם שתקו עוד כמה רגעים,
"את יודעת," הוא המשיך, "האיש ההוא מבית הכנסת, הזקן, שדיברתי איתו בחוץ?"
"מי זה? הוא מהישוב?" היא שאלה חלושות.
תומר גרד את ראשו. "אני חושב שלא, אבל, לא שאלתי. שומעת? אז הוא ניגש אליי בסוף הסליחות, בחוץ, ואמר לי שבאור לו' אלול יש סגולה גדולה לבקש על זרע טוב. הוא סתם ניגש אליי ואמר לי את זה. הוא אפילו לא מכיר אותנו..."
רגע מתוח מאוד עמד באוויר ואז שניהם צחקו.
באוויר אלול עמדה רווחה באותו לילה.