עדיין בוער

מוצאי שבת. אהרון רזאל עולה לבמה עם שירו החדש, "הגיע זמן הגאולה". עשרות שישיסטים משולהבים שהתקבצו מכל האיזור להופעה, מצטרפים לשיר בריקודים סוערים. רזאל מוציא את כל האנרגיות שיש לו, קופץ, משתולל, מתפרע על הגיטרה, וציצית הצמר שלו מתנפנפת לכל עבר מעל השרוול הצבעוני. כל זה קורה בראשית שנת התשס"א.

כ-8 שנים אחרי, ובסה"כ 10 שנים אחרי צאת אלבומו הראשון של רזאל, מוצאי שבת, אותו מקום. רזאל עולה שוב לבמה, רגוע, בלבוש סולידי יותר, בלי גיטרה, רק פסנתר, פותח את הערב עם "קום צא לשדה" מעברו הרחוק. להקת "הסנה בוער", שעברה כמה שינויים בעשר השנים האחרונות, עוזרת לו ליצור את האווירה הפסטוראלית של ראשי העצים, רשרוש העלים וציוץ הציפורים. כך מתחיל המופע החדש לציון עשור לאלבום "הסנה בוער", אותו אלבום שהוציא מהאלמוניות את הפסוקים "והנה הסנה בוער", "צא מן התבה" ואת אהרון רזאל עצמו.

לאן נעלמו בני הנעורים?

באופן מפתיע משהו, בעוד רזאל התבגר בעשר שנים, הקהל שלו התבגר לפחות בעשרים שנה. אין זכר לשישיסטים הקופצניים של אז, ורק אחדים מהם הגיעו שוב בגיל עשרים פלוס. האולם מכיל אנשים שגילם הממוצע עובר את גילו של רזאל, והם יושבים על כיסאות, כדרכם של אנשים שהגיעו לראות הופעה ולא להשתתף בהרקדה. לאן נעלמו בני הנעורים? אולי הם מעדיפים לוותר על הופעות כשאפשר לצרוב דיסקים בחינם, אולי הכיוון בשני האלבומים האחרונים של רזאל נהיה מורכב מדי בשבילם - הנוער רוצה שירים פשוטים בשני אקורדים, אולי פשוט יש היום כל כך הרבה הופעות של מוזיקה יהודית, שכבר לא צריך לבוא לכל אחת מהן. לפני 10 שנים רזאל היה מפורצי הדרך החדשה, ומאז נפתחה הדרך לאודי דוידי, ירמיהו וכל השאר. מה שמעיד יותר מכל על המהפכה של "הסנה בוער".

אותה דרך חדשה אשר לא דרך בה אדם, היא כמובן גם הפזמון של השיר הבא, שמספר על המסע לצפת לפני יותר מעשור, זה שממנו התחיל הכל. "החברים באקדמיה", מספר רזאל, "שאלו אותי מה קרה, חשבנו שרצית להיות מוזיקאי, הם חשבו שזה נגמר." איזה נגמר, זה רק התחיל. הוא ממשיך לספר על הנסיעה לצפת ("רק הנסיעה היא חווייה אנתרופולוגית בפני עצמה... יש מיליון טיפוסים בעולם, וכולם נמצאים בצפת") בשבוע של פרשת נח, שהולידה את "צא מן התבה" באחד המושבים של האוטובוס, ועברה מפה לאוזן עד שכל האוטובוס כבר שר אותה בכניסה לעיר הקודש.

כאמור, רזאל מודל התשס"ט הוא אמן יותר מבוגר ורציני מהסטודנט שעזב הכל ונסע לצפת. זה בא לידי באוירה הפחות קופצנית, בדברי התורה בין השירים (שתמיד היו שם, אבל עכשיו הם נשמעים קצת אחרת) בעיבודים המוזיקליים המקצועיים של הלהקה - אם כי אולי הם תמיד נשמעו כך ופשוט לא שמנו לב תוך כדי ריקודים. בכל מקרה, בכל מה שקשור לנפש ולרוח הנעורים, רזאל עצמו מסרב להתבגר. הוא עדיין משלב בדיחות בין השירים, וגם תוך כדי השירים עצמם, עדיין מרשה לעצמו להפסיק לנגן באמצע כדי להתכופף ולהזיז את הפדל, או לנסות לנגן שיר עם אצבע אחת בלבד. איך אעלה אל אבי שבשמים, הוא מסביר, והנער איננו איתי. הרי בפסח כולנו ילדים, כולנו שואלים שאלות. אלה מביניכם שבקיאים בשיריו של רזאל, מנחשים מן הסתם איזה שיר מגיע בשלב הזה.

המופע ממשיך כששירים מכל האלבומים משמשים בערבוביא - שיר ציון, חגיגה, להיות אחת ממש, מנחה וכמובן הביסקויט והקרם ("מי שמחפש שידוך ורוצה להפסיק להיות בררן, שילמד הלכות בורר, סימן שי"ט בשו"ע אורח-חיים"). בין לבין הוא משוחח עם חברי הלהקה (רובם גלויי ראש, אבל רזאל חוזר ואומר לכל אחד שהוא "חלק אלוק ממעל"), שגם היא הלכה והשתבחה עם השנים. הוא מדבר מהלב, ישירות, בלי פוזות. לא מוטרד מדי מאיבוד הכתר של הכוכב מספר 1 בציבור הדתי-לאומי, הוא לא מחפש את זה. לחשושים מאחורי הגב שלי מעלים שוב את ההשוואה בינו לבין אחיו יונתן. עושה רושם שאת אהרון זה לא מעניין, אבל מה שבטוח - בכל מה שקשור לקצב, שמחה ואנרגיות, הוא עדיין המוביל במשפחה.

בסוף הערב מגיע זמן הגאולה. אהרון שולף סוף סוף את הגיטרה, מתחיל לרקוד על הבמה, חוזר שוב כמה שנים אחורה לתקופת הלהיטים הפשוטים. אחרי הכל, שום דבר לא השתנה באמת. הגיטרות, ההופעות, הכל חיצוני, העיקר הוא שבפנים אנחנו חלק אלוק ממעל.