אמילי עמרוסי, סופרת ועיתונאית. נולדה בירושלים וגדלה במשפחה חוזרת בתשובה. למדה עיתונאות בבית ספר "כותרת", והחלה את דרכה העיתונאית בערוץ 10 ככתבת לענייני יהודה ושומרון, לאחר מכן כדוברת מועצת יש"ע וכיום משמשת ככתבת בעיתון "ישראל היום". עמרוסי מתגוררת בטלמון נשואה לאייל, והיא אם לשלושה.
 |
|
(צילום: מירי צחי)
|
מהי התמונה שיש לך על שולחן העבודה?
כמו פולניה טובה, כמובן שהילדים יושבים לי על הדסק-טופ עם חיוך מתוק, ומזכירים לי בכל פעם שאני פותחת את המחשב איך קוראים בעברית לאמהות (- יסורי מצפון).
אם אני מפסיקה לרגע להקליד ולגלוש, אני כמעט יכולה לשמוע אותם מדברים איתי מתוך התמונה הזאת: אמא, למה את עדיין בעבודה? אמא, מתי תעזבי את המחשב?
דף הבית?
בתור מי שעובדת אצל המתחרה, ובתור מי שרואה באימפריית מוזס חלק ניכר מהצרות של מדינת ישראל - קצת פאדיחה להודות ש-YNET הוא דף הבית שלי.
ההסבר הראשון הוא שהם מתעדכנים במהירות שמתאימה לפריקית חדשות כמוני. ההסבר השני הוא שעדיין אין ל"ישראל היום" אתר חדשות.
כמה מחשבים בבית?
לא נעים, אנחנו בית של חמישה אנשים (שלושה מהם לא מגיעים בעצמם לדלת המקפיא), ויש לנו שלושה מחשבים: מחשב נייד שלי, מחשב נייד של בעלי, ומחשב נייח "של הילדים".
בשביל עברי (6), המחשב הוא סוג של טלוויזיה. בשביל נרי (4), המחשב הוא סוג של מתקן אימונים להשלכת חפצים. בשבילי ובשביל אייל, המחשב הוא כלי עבודה עיקרי.
פעם, כשביקשו ממני רעיון, עצה או קופירייטינג, הייתי מבקשת עט ודף "כדי לחשוב". היום אני זקוקה למקלדת ולמסך נקי כדי לחשוב.
אני מקלידה באופן עיוור במהירות גבוהה ואם יוצא לי לעתים רחוקות לכתוב משהו בכתב יד, הוא נראה לי פתאום זר ולא מוכר.
מתי הפעם הראשונה ביום שאת פותחת את המחשב?
אם לא הייתי ערה כל הלילה כדי לכתוב כתבה שצריכה להיות מוגשת בבוקר, אני פשוט מתעוררת לתוך המייל, עם מברשת השיניים ביד. פריקית חדשות, כבר אמרנו.
כמה פעמים את בודקת מיילים ביום?
אני מסוג האנשים ש"מחכים לישועה במייל". ברור לי שיום אחד תגיע הודעה מפתיעה על דוד עשיר שהוריש לי את ממונו, או גאולה מפתיעה כלשהי שתגיע אל תיבת המייל שלי. אני בודקת מיילים כל הזמן - במחשב ובטלפון הנייד. שלא יגידו לי שהדוד העשיר התחרט רק כי לא עניתי לו בזמן.
כמה שעות ביום את גולשת?
רוב הגלישה שלי קשורה בעבודה, והיא מתפרסת על פני שעות ארוכות ביום: גם כי יש הרבה חומר לקרוא וללמוד, גם כי כל הזמן מבקשים ממני חברויות בפייסבוק והאישור המציק גוזל זמן יקר, וגם כי המהירות של תשתית האינטרנט בטלמון מזכירה את המהירות שבה מקימים את הרכבת הקלה בירושלים. ממש כמו בימי האדם הקדמון במערות, אנחנו ממתינים דקות ארוכות לטעינת כל עמוד ותולשים שערות בזעם כשמייל עם תמונה לא מצליח להישלח. אם מישהו רוצה להיזכר בימים העליזים של סוף הניינטיז הוא מוזמן אלינו.
האתרים שבהם אני מבקרת לעתים קרובות הם אתרי החדשות (בעיקר YNET והארץ), שתי תיבות המייל שלי (GMAIL ותיבה של ישראל היום), פורום היישוב, כמה בלוגים שאני נהנית לעקוב אחריהם, אתרי הבנקים ושיעורי הרבנית ימימה מזרחי (זה בשביל כדי להירגע ממה שראו עיניי באתר הבנק דקה קודם לכן).
משחקי מחשב?
מרבה לשחק במשחק הידוע: גגל את עצמך (כולם עושים את זה, אני לפחות מוכנה להודות).
רשתות חברתיות?
יש לי חשבון פייסבוק. אל תשאלו אותי למה. זה חשבון ציבורי שאין בו כלום חוץ מאלפי אישורי חברות. עד היום אישרתי לכל מי שביקש, חוץ מכמה איראנים.
סלולאר?
יש לי איזה NAVIGATOR, משוכלל למדי. אני לא מנצלת עשרה אחוזים מהיכולות שלו, בגלל בעיה נשית ידועה: אנחנו מתות על שכלולי הטכנולוגיה, בתנאי שאינם יוצאים מגבולות המטבח. אמא שלי, למשל, מקפידה לרכוש כל מכשיר מטבח חשמלי שיוצא לשוק, לא משנה עד כמה מסובכת תהיה הפעלתו (ממטחנה ייעודית לפיסטוקים ועד מסחטה לעשב חיטה), אבל היא בחיים לא תנסה לפתוח מייל לבד.
חוץ משיחות והודעות טקסט, השימוש העיקרי הנוסף בסלולרי שלי הוא לוח שנה. שמעתי שיש אנשים שעדיין מחזיקים לוח שנה על המקרר ומציינים בו פגישות ואירועים ואני לא מבינה למה. את לוחות השנה שכל מיני ארגונים ועמותות ממשיכים לשלוח לי בכל שנה אני תורמת לגני הילדים לטובת גזירה.
כמה סמסים את שולחת ביום?
כמה עשרות. הדרך הכי נוחה ויעילה לתקשורת. אני עושה את זה מהר ואלגנטי, בדרך כלל עם המילון האוטומטי, ומשתדלת לנסח דברים במילים בלי סימן החיוך הדבילי (-: