נשים מנין?

האם לעובדה שההלכה נכתבה על ידי גברים יש השפעה על התפתחות ההלכה? ואם כן - מה הם גבולות ההשפעה המגדרית על ההלכה? בתחום עבודת המקדש בלבד, או שמא גם בתחום המשפחתי ובתחום הפלילי? אלו שאלות היסוד אותן מבקש הספר לברר, באמצעות עיון מדוקדק במדרשי הלכה.

אל תתנו לכריכה הדקה ולעובדה שהספר ראה אור בסדרת יהדות כאן ועכשיו להטעות: אין מדובר בכתיבה הגותית קלילה, ואין מדובר בוורטים לשולחן שבת: לפנינו ניתוח ספרותי, הכתוב אמנם בלשון בהירה, אך עומד בכללי הכתיבה האקדמיים, ושואף להיות חף, עד כמה שניתן, מנגיעות סובייקטיביות של שתי מחברותיו.

עטיפת הספר

על מנת להוכיח את העובדה שההלכה נגועה בהנחות שאין מוצאן מן הכתוב אלא מן החברה בלבד, נקטו המחברות בפרקטיקה מעניינת. הן לא התמקדו בתחומים בהם חז"ל הדירו את מעורבותן של הנשים, אלא דווקא במדרשים שלמעשה באים לרבות ולהכליל את הנשים בחיובים ובאיסורים ההלכתיים, מתוך תפיסה שהאופן בו נשים הוכללו מלמד רבות על התודעה הבסיסית של הדרשן. המחברות ליקטו זאנר ספציפי של מדרשי הלכה: אלו המנוסחים בלשון "אין לי אלא גברים, נשים מניין?", והגיעו לעשרות רבות של מדרשים מסוג זה, מכל תחומיה של ההלכה (ואף בתחומים שאינם הלכתיים ממש, כגון פסח דורות), ומתוך ניתוח דקדקני של לשונו חילצו תובנות חברתיות.

ניטול לדוגמא את המדרש הבא, העוסק בתחום ניטרלי לכאורה מן הבחינה המגדרית, הלכות כשרות. התורה מצווה: "ואנשי קודש תהיו לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות, כב,ל), היינו שאסור לאכול בשר טרפה. ברור לכל קורא כי כשהכתוב אומר "ואנשי קודש" הוא מתכוון לאנשים במובן של people, ולא במובן של men. ואולם למדרש ההלכה הדבר אינו ברור כלל ועיקר:

ואנשי - אין לי אלא אנשים, נשים מנין? תלמוד לומר תהיון לי. (מכילתא דרשב"י, מובא בספר בעמ 66).

מסקנת המדרש הינה שאף נשים הם בכלל הקהל אליו מתכוון הפסוק. ואולם מה היתה הההוא אמינא, המחשבה הראשונית, של בעל המדרש? - ההנחה המובלעת במדרש זה, ובמדרשים רבים אחרים, הינה שנשים אינן בכלל הקהל אליו דוברת התורה(!): אין לה איסורים או מצוות שונות, היא לא היתה שותפה במעמדים מכוננים של עם ישראל (למשל פסיחת מלאך המוות מעל בתי היהודים במצרים), וככלל היא איננה חלק מן הקהל אליו יועדה התורה. כאמור זו רק ההנחה הראשונית, ולמסקנה היא נדחית, בזכות רמזים שונים ומשונים בכתוב, ברם מחברות הספר מתעקשות - וזהו למעשה הנקודה העיקרית בספר כולו - כי להנחה הראשונית יש השפעה חשובה על התודעה ההלכתית.

"הנורמה, המבנה הרגיל, השיח הפשוט ללא עיון מדוייק, כולם מציעים עולם ללא נשים (ואחרים). כשהדרשנים טורחים להדגיש את הכללתן (של הנשים,הוספה שלי, ר"ה) הם מותירים את המעיין, למרות ההכללה, עם התחושה הברורה של ההדרה, ואותנו כמעיינות עם חוויה של ניכור ואחרות." (עמ 35)

הכותבות מתוודות על חוויית הניכור ואחרוּת מקריאת המדרשים. ואכן, הרושם העולם מקריאת מדרשים רבים כל כך המחדשים את מעורבותן של נשים בתחומי הלכה שונים, מותיר את הרושם כי עולמם של חז"ל היה שוביניסטי, ויתרה מזאת: הוא שוביניסטי יותר מעולמו של המקרא, עליו הם כביכול נסמכים. בעוד שלמקרא הכללת נשים בתחומים רבים היא דבר המובן אליו, חז"ל באים וכופים על הכתוב את ההנחות החברתיות שלהן. בשולי הדברים נעיר, כי מחבר אחר מבית מדרשן של שתי הכותבות (מכון הרטמן), משה הלברטל, פרסם לפני כמה שנים ספר בשם מהפכות פרשניות בהתהוותן המראה כיצד תפישת המוסר המתקדמת יותר של חז"ל הביאה לפרשנות ממתנת של פרשיות אכזריות במקרא (למשל בן סורר ומורה או עיר הנדחת). זוהי מגמה שכמובן אנשי האורתודוקסיה המודרנית מברכים עליה, בטוענם כי שיקולים ערכיים צריכים לקחת חלק בפסיקת ההלכה. הספר שלפנינו מלמד על אותה תופעה אך בפורמט שאנשי האורתודוקסיה המודרנית פחות מתחברים אליה, והוא הדרת הנשים.

ברם, המצוי בספרות חז"ל יודע היטב כי מצויה גם מגמה מנוגדת. כך למשל מדרש ידוע מלמד כי נשים לא השתתפו בחטא העגל, למרות שאין לדבר רמז בכתוב, ושהן התנדבו ראשונות לבניין המשכן ועוד. זאת ועוד: בראייה היסטורית, אין ספק שמגמת הספרות ההלכתית היא להכליל נשים יותר ויותר בתחומו של הקודש, בראש ובראשונה בלימוד תורה - איסור שנפסק שחור על גבי לבן בספרות הפסיקה הקלאסיים. כלומר, לאט לאט, ובזהירות, ההלכה מושפעת מהלכי רוח שוויוניים בעולם. וכי אין בעובדה היסטורית זו בכדי לאתגר את טענת המחברות, כי להווא אמינא המדרשי השפעה על רוחה של ההלכה?

"נשים בחוץ - נשים בפנים, מקומן של נשים במדרש", חנה ספראי ואביטל קמבל-הוכשטיין. ידיעות ספרים, 188 עמודים.