ניחוח אפרסקים

פיות לא מודיעות לפני שהן באות. הן פשוט מופיעות, כאילו נחתו משומקום.

הפיה שלי, למשל, הגיעה ביום שישי בבוקר. עמדתי במטבח וקילפתי ירקות למרק, מתענגת על הרוגע. אבא בישיבה, אמא והאחים בבית הספר. רק אני ורדיו קול חי במטבח, מתכוננים לשבת. פתאום, באמצע "מה מה מה" של שוואקי, היה נדמה לי שאני מריחה ריח של אפרסקים. אפרסקים? בחשוון???

במקרר לא היה זכר לאפרסק. גם לא בסלסלת הפירות שעומדת קבוע על השולחן. על אחת מצלחות ההגשה שלנו מצויירים אפרסקים, אבל בדיקה מהירה העלתה שאין להם שום ריח מיוחד. חזרתי לירקות המקולפים למחצה שנחו על השיש. ביניהם, בגודל של קישוא ממוצע, עמדה בשלווה דמות. היא נראתה בדיוק כמו שפיה אמורה להיראות: עור בהיר, שיער זהוב גולש (הן אף פעם לא סתם בלונדיניות, הפיות), עיניים תכולות, שמלה בורדו, וכנפיים שקופות.

בהיתי בה בתדהמה. המסקנה המתבקשת היתה שעומדת מולי פיה, אבל משום מה התקשיתי להשתכנע בכך. עם כל הכבוד, פיות שייכות לסיפורי אגדות. לא לשיש הבשרי במטבח שלנו. מצד שני, לא היה לי שום רעיון מה היא כן יכולה להיות.

הפיה הבינה די מהר שאני לא ממש בעניין של הכנסת אורחים כרגע, ולכן החליטה לקחת את העניינים לידיה. "שלום", היא שלחה לעברי חיוך מושלם (אני חייבת לשאול אותה באיזו משחת שיניים היא משתמשת), "אני, אם עוד לא שמת לב, פיה. הבנתי שאת מחפשת שידוך, אז... באתי לעזור קצת."

נזקקתי לעשר דקות וכוס מים כדי לקלוט סופית מה קורה. בינתיים, הפיה רקדה והתעופפה סביבי, מנופפת במטה קסמים ומפזרת אבקות שונות. "זהו", היא אמרה בסוף בעליצות, "אני חושבת שאת מוכנה!" הבטתי בהשתקפות שלי בדלת התנור. עמדה שם בחורה עם שמלה מנופחת ומגוחכת, שיער מסודר בתסרוקת גבוהה ומוזרה ופנים מאופרות בקפידה. ריצה מהירה למראה בחדר שלי ושימוש בחוש המישוש הבהירו לי שזו אכן אני. היא לא נורמלית, הפיה הזו. מי יסכים להסתכל עלי ככה?

הפיה נראתה דווקא מרוצה מאוד. "יופי", היא אמרה באושר, "אפשר להתחיל!" באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. הניה גולדשטיין, הקשישה שגרה ממול, נכנסה כשתבנית חד-פעמית מכוסה בידה. "מתוקה שלי, כל כך עזרת לי כשהבאת לי הבוקר חלב מהמכולת! הלוואי שכל בנות ישראל היו צדיקות כמוך! שה' ישמור עלייך וישלח לך זיווג הגון במהרה! רוצה לטעום משטרודל התפוחים שלי? הוצאתי אותו הרגע מהתנור, במיוחד בשבילך!" היא באמת הוציאה אותו הרגע מהתנור. מזמן לא היתה לי כוויה כל כך כואבת בפה. השילוב של הכוויה עם כמויות הקינמון האדירות שהיו בשטרודל היה קטלני. צנחתי על הרצפה, מסוחררת.

צהלת סוס העירה אותי מעלפוני. סוס? אצלנו בבית? הוא היה אחד הסוסים היפים שראיתי מימי. אצילי ולבן מכף רגל ועד ראש. לא הייתי בטוחה שהעובדה הזו תרגיע את אמא כשהיא תנסה להבין מי בדיוק שבר את העציצים המטופחים שלה וכרסם את הצמחים שבהם בהנאה. לצידו של הסוס עמד בנחת בחור גבוה. הוא היה נראה כמו אביר מסרט של וולט דיסני: גבוה, שרירי, בלונדיני, עיניים כחולות. (הם לא טובים בגיוון בצבעים, אלה שמחברים אגדות.) "נעים מאוד", הוא אמר בנימוס, "אני האביר שלך. זה עם הסוס הלבן. אני אמור עכשיו לתת לך נשיקה שתרפא את הכוויה ותעיר אותך, ואז נדהר שנינו לעבר השקיעה. רק, אם לא אכפת לך, את מוכנה להתעלף שוב? פשוט זה לא כל כך רומנטי, להתעורר מצהלה של סוס." "מצטערת", גמגמתי (ניסיתם פעם לדבר עם כוויה בפה?), "יש פה בעיה קטנה בתסריט. אני שומרת נגיעה."

האביר והפיה הביטו זה בזו, אובדי עצות. לכזה מצב אף אחד לא הכין אותם. "וחוץ מזה", המשכתי, "אם לא קשה לך, אני אשמח שתוציא את הסוס החוצה." "ומה בדיוק אני אמור לעשות איתו שם?" האביר היה נראה כמו אחד שמתאמץ במיוחד לרסן את עצמו "מילא שאין לכם אורווה, את זה אני עוד יכול להבין. אבל איך אין לכם אף עץ נורמלי בחצר? משהו שאפשר לקשור אליו סוס? לא נטעו עצים כשבנו את היישוב שלכם?" "היתה שנת שמיטה" לחשתי, בתקווה קלושה שזה ירגיע אותו.

הפיה החליטה להשליט קצת סדר בעניינים. "ממש לא נעים לי", היא פנתה אל האביר, "אבל נראה לי שהכי טוב יהיה אם פשוט תצא ותמשיך בדרכך. אני בטוחה שתמצא איזו נסיכה שתשמח לפגוש אותך." האביר יצא, ממלמל משהו על חוסר הנימוס המובהק הכרוך בהזמנת אבירים לשווא.

הפיה הסתובבה ברחבי הסלון, מנופפת במטה ולוחשת מילים משונות. כשהעזתי לקום סוף סוף גיליתי שהיא החזירה את המצב לקדמותו. העציצים עמדו במקומותיהם, מלאים באדמה וצומחים בנחת, צלליתה של הניה גולדשטיין נראתה בחלון שמעבר לרחוב, הלשון שלי לא כאבה, ומבט חטוף בדלת התנור הבהיר לי שאני לבושה, כמו בכל יום שישי, בחולצה מההשבעה וחצאית ג'ינס מרוטה. רק ריח עדין של אפרסקים עוד עמד בחלל החדר.

הבטתי סביבי, מחפשת את הפיה. היא ישבה על המדף של הרדיו, מנסה להעביר לגל"צ, אבל מצליחה למצוא רק תחנות ערביות. "טוב", היא אמרה לי, "אני מבינה שאת לא בעניין של אביר על סוס לבן. אולי את רוצה לספר לי איך אמור להיראות נסיך חלומותייך?" או, זו שאלה קלה. "אני מחפשת בחור צדיק, ירא שמים, בעל מידות טובות, ששואף להקדיש את חייו לתורה ולהקים בית..." "לא!" התעצבנה הפיה. "שאלתי איך הוא נראה!" אופס. מה זו אשמתי שלימדו אותי לא להתייחס לחיצוניות? "הוא לובש חולצה משובצת מכופתרת, מכנסיים כאלה... נו, את יודעת, כמו שיש לאבא שלי, כיפה סרוגה עם פס של דוגמה למטה, אולי משקפיים, פיאות לא ארוכות ולא מסולסלות. אפשר שיהיה לו זקן קטן, אבל אני מעדיפה בלי. תמיד עם ספר קודש ביד, רצוי משהו של הרב. תיארתי מספיק?" "אני מקווה שכן. דרך אגב, סתם להשכלה כללית, מי זה הרב?" "הרב אברהם יצחק הכהן קוק." רואים שהיא מעולם אחר.

לא עברו חמש דקות, ומצאתי את עצמי בעיצומו של לילה ירושלמי קריר, יושבת על ספסל עץ ולומדת עם ביני"ש נחמד פסקה באורות הקודש.

***

לחתונה היא לא באה. האמת? אני מבינה אותה. די קשה להתלהב מתזמורת של שלושה נגנים או ממנות משמחים כשרגילים לנשפים מלכותיים.

אבל מדי פעם, כשהקראוון מתמלא בניחוח עדין של אפרסק, אני יודעת שהיא בסביבה, מוודאת שאנחנו עדיין חיים באושר ועושר (מלגה של אברך + משכורת של ממלאת מקום) עד עצם היום הזה.