מלחמה כואבת

"יהודה'לה אחי היקר האהוב התמים עם עיני התכלת הגדולות, המבט הטוב ועדינות הנפש. אני עוד אספר את סיפור חייך, את יופייך. אבל כרגע אני בוחרת לספר את סיפור מותך" (מתוך הספדה של שושי גרינפלד לאחיה יהודה, יולי 2006).

נתחיל בכך שהאולם בסינמטק היה מלא לחלוטין. לא רק הכיסאות, גם המדרגות, המעברים, הכניסות לאולם, מלאו בצופים שהגיעו לצפות בסרטה של שושי גרינפלד "הבן הסורר". רובם הגדול חובשי כיפה, לבושות חצאיות, דתיים לאומיים במיטב מחלצותיהם. "נערי גבעות", בנים סוררים מובהקים, כמעט ולא נצפו בקהל. אולי מהסיבה שהבן הסורר המצויר בסרטה המהדהד והמדמם של שושי, איננו דווקא נער גבעות המגדל את זקנו בין העיזים בחוות הר סיני, אלא הדור הצעיר של הציונות הדתית.

מונעת על ידי אמוציות חזקות ודחף פנימי עז (צילום: מרים צחי)

קודם כל מדובר בסרט מרגש, ואיזו מטרה עילאית נוספת יש לסרט מלבד לגרום לנו לבכות ולצחוק, כפי שבאמת עשיתי ברגעים לא מעטים. "הבן הסורר", כמו סרט טוב, עוסק בחייו של היחיד, יעקב, בן דודה של שושי, ודרכו הוא מתאר את הכלל, את החברה, את התנועה ההיסטורית המתרחשת מול עינינו. כמו סרט טוב הוא עשוי מהחומרים המוארים והיפים של החיים, ומהחומרים הקשים, הבלתי-פתירים שלהם. כמו סרט טוב הוא סרט שמקשיב, וצופה, ומצליח לבודד רגעים מזוקקים מתוך מאות שעות צילום. כמו סרט טוב הוא פורש לנגד עינינו את לב הדברים, את הכאב העמוק ביותר של יוצרו באותה תקופה. הסרט נפתח בצילום שחור לבן של צמרות העצים, ושל אחיה של שושי, יהודה, הנכנע לבקשותיה ולבסוף מוכן לגלות לה מהן שאיפותיו בחיים: שאשתו תחייך כבר.

מדובר במסע חניכה תלת- רובדי: חייו של גיבור הסרט, יעקב, חייו של הציבור הדתי לאומי, וחייה של היוצרת, שושי גרינפלד. ראשית - חיפושיו העצמיים של יעקב בנופים הרכים והנפרשים של דרום הר חברון, אהבתו וגישושיו הראשוניים, יחסיו מול אביו ואימו (שאגב, אולי לא מסכימים עם דרכו אבל בפירוש לא מתייחסים אליו כאל בן סורר. לאורך כל הסרט הם מקיימים איתו דיאלוג שוטף ומכילים ברגישות את מסע ההתבגרות שלו), הקשר המיוחד שלו עם סבתו וההתלבטויות עימה לגבי הגיוס הקרב לצבא, שמאחוריהן מסתתרים שני פחדים: הפחד למות, והפחד שהמוות יהיה לשווא. ביקורת קטנה: בשיחות של יעקב עם סבתו יש לעיתים דיאלוגים ארוכים מדי, גם לאחר שהרעיון הועבר.

להבדיל בין "מלחמות אבודות" ל"מלחמות צודקות"

ברקע מסעו של יעקב הצעיר מציבה שושי את תהליך החניכה של הציבור הדתי לאומי - למן הדור החרדי שלפני קום המדינה, עבור דרך דור ההורים (האבא עדיין משרת בצבא, למרות שמזמן עבר את הגיל ואת מספר הילדים), מותו של יאיר הר סיני, שסירב לשאת נשק על גופו, גירוש גוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה, תוך התווית קו ברור בין השניים האחרונים. הציבור הדתי, למותר לציין, הוא הבן הסורר במשפחה הישראלית.

הרובד השלישי, המופיע לאורך הסרט בצבעי שחור-לבן, הוא מסע החניכה הצורב של היוצרת, המביא אותה בתחנה האחרונה אל מותו של אחיה, יהודה גרינפלד בעל העיניים המהפנטות והדיבור המושהה, במלחמת לבנון השנייה. ברקע הכאב החריף השורף את המסך, נגיעות עדינות של פסנתר, מנסות לנחם, לעטוף, לרכך.

שושי מונעת על ידי אמוציות חזקות ודחף פנימי עז. גם כשהיא מעבדת אותם לאמירות קולנועיות סדורות ויציבות, אתה מרגיש מאחורה את הסערה הרגשית המשתוללת. אין כאן ניסיון להניח תשובה ברורה ומובהקת לשאלת "הנוער/הציבור שלנו - לאן?". יש כאן צפייה, התבוננות, וחשיפת הכאב האישי. התשובות הניתנות אינן חד משמעיות. יעקב, האנרכיסט המזוקן, מתגייס בסופו של דבר ל"צבא הציוינים" למרות שגם הוא עצמו לא בטוח בסיבה לכך. בסצנה הבאה מתגלה בשחור לבן ארון קבורה צבאי, מוצא מתוך הרכב על ידי קבוצת לובשי מדים, אל הקבר. לרגע אחד מצמרר אתה לא יודע האם זהו קברו של יעקב או קברו של יהודה. במילים האחרונות שאומרת שושי, מול תמונת קבורת אחיה, היא רק מבקשת מאיתנו להבדיל בין "מלחמות אבודות" ל"מלחמות צודקות".