מיזוג

רשימוּ הוא, כהגדרת בעליו, "מקום כל הנמצא - בית אמנות ואמונה". לפני ההופעה הספקתי לסקור את המקום הקטן בנחלאות, דקות ספורות ממרכז העיר. התכונה שבלטה מכל עבר היא הביתיות והחמימות שבו: המקום נראה מבחוץ כצריף עץ, כשבתוכו מתגלה עושר של קירות אבן מקושתים, עם נגיעות של כדים, פנסים, נרות, עיטורים מזרחיים ומדפי ספרים ניאו-חסידיים.

חלק מהקהל ישב על שטיח רצפה מול הבמה במקום על כסאות, הבמה עצמה כמעט ואינה מוגבהת ובאופן כללי "קטן, אינטימי וכיפי" תהיה יופי של הגדרה. אולם, במקרה הספיציפי הזה תכונה זו היתה דווקא בעוכריו: "המושב" הם להקה ותיקה ודי ידועה, והמקום לא עמד בסדר הגודל של ההופעה. המועדון היה דחוס עד אפס מקום בקהל נלהב שבא לצפות בהופעה, כשרבים בקהל הם דתיים ודוברי אנגלית, אולם הגיוון שלט בהמון האדם שצבא על הדלתות.

שיר בעברית ושיר באנגלית (צילום: דלית ברוצקי)

ואכן, נראה שאין מקום הולם יותר ל"המושב בנד": הדבר שמאפיין אותם יותר מכל הוא ריבוי-הפנים שלהם. זה בלט מהרגע שהם עלו לבמה באיחור: כיפות, כובעים וראשים גלויים, עם או בלי שיער ארוך, מבטאים אמריקניים וישראליים, כלים מערביים ואתניים - כל אלו נראו בערבוביה על הבמה. כשהתחילו השירים הראשונים, רבגוניות הלהקה ניבטה גם בסגנון המוזיקלי, שכלל השפעות של מוזיקה יהודית, ערבית, קלטית, רגאיי, פולק, רוק, ומה לא. ההרכב כלל סולן עם דרבוקה, מתופף, בס חשמלי, גיטרה אקוסטית, נגן כלי הקשה שישב מאחורי שתי קונגות, ומעל לכל - כנר וירטואוז. בדיקה קצרה העלתה שחברי הלהקה גדלו בארץ, במושב "מבוא מודיעים" מיסודו של הרב קרליבך, איתו הופיעו הרבה שנים וששימש להם מורה רוחני. עקב הצלחתם עם הקהל האמריקני הם מתגוררים כעת בארה"ב אך מופיעים בישראל על בסיס קבוע.

המושב החלו את ההופעה בכמה שירי סופט-רוק מעולים באנגלית. הפורמט היה שיר בעברית ושיר באנגלית לסירוגין, כשהסולן נשמע טבעי בכל אחת מהשפות, והכנר המדויק והעדין כובש את לב הקהל. מפעם לפעם הסולן מוסיף לשירתו סלסולים ערביים שיושבים יפה על מוזיקת הפולק-רוק באורח מפתיע, ובהמשך הוא אף מקפיץ את הקהל בשירת "סאלאם סאלאם". המוזיקה לכל האורך אופטימית וסוחפת, ורמת ההתלהבות נשמרת בכל השירים השונים.

השירה התימנית היתה ללא דופי

בהמשך מגיעים שירים מוכרים ("אליהו הנביא", "ופדויי ה" של הרב קרליבך) בביצוע מחודש ומלא גרוב שסוחף את הקהל, וגם שיר בסגנון אירי מובהק עם נוכחות כינור מוגברת. בין שיר לשיר הסולן מספר על ר נחמן ור לוי יצחק מברדיצב, שההופעה היתה ביום ההילולה שלו. את מה שהגיע בהמשך לא ניתן היה לצפות: הגיטרה החלה לאלתר באיטיות על מקאם ערבי משל היתה עוּד, והסולן מצטרף אליה במהוואל אותנטי להדהים (דהיינו, אלתור סלסולי ללא מילים). כשמצטרף גם הכנר לחגיגה, לא נותר זכר ללהקה האמריקנית שעמדה כאן אך לפני כמה דקות. וכך זה ממשיך וממשיך, בשיר מזרחי מקפיץ עם מילים מן התפילה ("תורת אמת נתן לנו, ברוך אשר בחר בנו"), שהמשיך ל"אדיר הוא" בגירסה מזרחית-גרובית ארוכה, שכללה סולו גיטרה מרשים, סולו כינור יוצא מגדר הרגיל שלא ניתן היה לעמוד בפניו, ומין שירת סקאט מזרחית מצד הסולן.

הלהקה המשיכה ל"אבא שמעון" התימני, שהפתיע באותנטיות הביצוע: השירה התימנית היתה ללא דופי ואפילו גוון הקול השתנה בהתאם. כשהלהקה מבצעת שיר תימני היא לא מנסה לעשות לו גירסת רוק, היא כאילו שמה בצד את הפנים האחרות שלה. לאחר מכן הלהקה חזרה לנגן רוק רך, עם שיר בעברית שגרם לי להצטער שאני לא מעשן ולכן איני יכול להוציא מצית ("מלאכים שומרים עליך בצאתך ובבואך") ושני שירי קאנטרי באנגלית, מלווים כרגיל בסולו כינור עדין ונוגע. השירים בהמשך שילבו עברית, אנגלית, רוק ומזרחי, ונמשכו עד רבע שעה לשיר, כאילו כבר לא מאוחר והקהל והלהקה כבר לא עייפים. סולו אקוסטית בנוסח בלוז טהור הפך לביצוע מלא תחינה לשיר ""return again to the land of our souls של הרב קרליבך, שלאחריו סיפרו בחיוך שניים מחברי הלהקה שכבר עלו לארץ ולכן השיר לא רלוונטי אליהם. הקהל יצא מגדרו, ולאחר הופעה ארוכה החברה נאלצו לחזור גם להדרן. אם חיפשתם איך נשמע היהודי רב-הפנים של המאה ה-21, שרגלו האחת באמריקה ואחת בא"י, שצמא לתרבות יהודית, כזו שתמזג מזרח ומערב, שממזג השפעות שונות אבל מייצר צליל ייחודי, נראה לי שנמצאה התשובה.