לא עובד אצלכם

כשסיימתי לקרוא את "משא כומתה" החדש של אלעזר שטרן, שאלתי את עצמי: מדוע אדם בן 53 נזקק לכתוב אוטוביוגרפיה? הרי הוא עומד באמצע הקריירה כשעוד נכונה לו דרך לא קצרה בתחום העשייה הציבורית, כמי שמובטח לו המשך ישיר בפוליטיקה.

יורה בצרורות

ואמנם, מסתבר כי האלוף לשעבר דווקא מסכים לתמיהה הזו. את "משא כומתה", המתאר את קורות חייו הצבאיים כבן הציונות הדתית, כתב שטרן בעקבות בקשתו של דוב איכנולד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות ספרים". איכנולד ביקש להראות, באמצעות מסלול חייו של שטרן, מה עבר על הציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות. מתוך תחושת הפספוס, כותב שטרן את ספרו.

ובאמת, "משא כומתה" מהווה לפרקים מסעה של הציונות הדתית. מיד יודגש, לא תמיד. לאורך פרקים נרחבים מתאר שטרן את תקופת לימודיו ב"נתיב מאיר", את חוויותיו הראשוניות כבחור דתי במסגרת הצבא, את המסלול בדרך לפיקוד ואת עידן בה"ד 1, בית הספר לקצינים. מצאתי את הפרקים הללו די מיותרים עבור הקורא מן השורה, זה שחוויית הקצונה אינה מדברת אליו. האמת צריכה להיאמר, לא כל חוויה צבאית של שטרן, או של מאן דהוא, היא לקח לרבים. דומה כי רק במגזר הדתי נמצא אותו קשר בל ינתק בין חוויות צבאיות לבין השקפת עולם -קונספציה אווילית לדעתי.

האשמות ישירות

אלעזר שטרן אומר מה שמתחשק לו וכותב כל מה שהוא חושב. נראה כי דבר אינו חוצץ בין דעתו לבין המילה הכתובה. כך לדוגמה בהאשמות ישירות כלפי מספר רבנים בציונות הדתית, כאשר בהקדמה לספרו הוא מתחבט אם לציינם בשמותיהם המפורשים: "לא אתבייש להודות שאחזוני חיבוטי נפש אם להשמיט את שמות אותם רבנים מעטים המוזכרים שלא בדיוק לטובה בספר זה. אך בהתחשב בהשפעה ההרסנית של חלק מאותם רבנים על צאן מרעיתם, אין בלבי ספק שאיזכור שמם, על אף המחיר הכבד שאני עלול לשלם בשל כך, עשוי לתרום תרומה חשובה לעתידו של אותו נוער, גם אם בטווח הקצר יש בכך משום פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים".

אך לו חשבתם כי מדובר בקומץ, הרי שעליכם להזדרז ולקרוא את הספר. בהתייחס אל הרב שמואל אליהו הוא כותב "אני מתאפק שלא לכנותו שמוליק, כי אני סבור שהתואר רב אינו הולם אותו", זאת מתוך פרק העוסק בתפוח האדמה הלוהט - מסלול ה"הסדר" שזכה לטיפולו האינטנסיבי של שטרן. בהמשך אותו פרק, "מועד" שטרן (ספק במתכוון וספק שלא במתכוון) וכותב על כך שאותו "שמוליק לא ויתר על המיקרופון ועל ההזדמנות להמשיך ולזרוע שנאה...".

מתגעגע לשיכון המעורב

הפרקים החשובים לקריאה, הם אלו העוסקים ביחסו של המגזר הציוני דתי אל שטרן, האלוף סרוג הכיפה. אפשר לסכם את טענתו של שטרן כלפי המגזר, זו השזורה לאורך עמודי הספר, במשפט: "אני לא עובד אצלכם". כלומר, העובדה כי אלעזר שטרן הינו חובש כיפה, לא אומרת כי הוא שליחם של אחרים.

"מאז שהחלו פסקי הרבנים בנושא פינוי היישובים, גיליתי לא פעם שהכיפה שעל ראשי מושכת אש דווקא מכיוון המחנה שלי, כאילו נשלחתי לצה"ל מטעמו וכעת איני מספק את הסחורה. אבל לא באתי לצה"ל כדי להיות נציגם של אנשי הציונות הדתית. באתי לצה"ל, בין היתר, כדי להיות נציגה של רוח הציונות הדתית, כפי שאני-עצמי גדלתי על ברכיה", כותב שטרן, ומתאר בהמשך הספר את חווית השיכון מימי ילדותו, בה "גם חברים שלא הגיעו מבתים דתיים רצו ללכת לבית ספר דתי, ובית הספר הדתי שמח לקבלם".

לא באתי לצה"ל כדי להיות נציג הציונות הדתית (אילוסטרציה: אלנתן גוטווירט)

טענה זו מודגשת בפרקים העוסקים בביצוע תוכנית ההתנתקות ובפרקים העוסקים בתוכניותיו של שטרן כלפי מסלול ה"הסדר". שטרן כותב בגאווה על השקפת העולם שהנחתה אותו להקמת המחלקות המשולבות בצה"ל, בבסיסה המחשבה כי תפקידו של צה"ל איננו רק ההגנה על ביטחונו הפיזי של עם ישראל, אלא גם חוסנו הערכי. זו גם הסיבה בגינה בחר לקדם את תוכנית הגיור הצה"לית, וכן את החינוך בנושאי יהדות בבה"ד 1 (כמפקד הבה"ד וקצין חינוך ראשי).

רבנים אשר הפקירו את הציבור ההולך אחריהם

אך יותר מהמדים, מדרגות הקצונה או המו"רקים, הספר מלווה בדאגה עמוקה למה שעובר על הציונות הדתית בשנים האחרונות. את ההתקפות האישיות, הפיזיות והמילוליות כאחד, מזהה שטרן כבעיה ציבורית ולא כעניין אישי יוצא דופן.

תחת הכותרת "אני מאשים", תוקף שטרן את חלק מרבני הציונות הדתית, אשר בתקופת ההתנתקות "לא ידעו להוביל נכונה את הציבור, החריפו את השבר ואף הונו את קהלם". הבלבול הגדול אצל בני הנוער ואובדן האמונה, היו יכולים להתעדן ואף להימנע, לדברי שטרן, לו נהגו הרבנים אחרת. "אותם רבנים הפקירו הפקרה של ממש את הציבור ההולך אחריהם, בכך שנתנו לו הבטחות שווא כמו היה לא תהיה. אלו רבנים ששמו עצמם במקומו של ריבונו של עולם, ספק מפרשים אותו, ספק אומרים לו מה לעשות... הקביעה הזו העמידה בסכנה אמונה של רבים במעמדו של רב", הוא טוען. "לו היו חלק מן הרבנים דואגים באמת לציבור שלהם... לציבור שלהם היה קל יותר, השבר היה קטן יותר".

מגישת הרבנים בתקופת ההתנתקות, מסיק שטרן מסקנה אומללה: "הנוער של הציונות הדתית, שחלקו הגדול חי לפחות בשני עולמות - בעולם הדתי ובחברה המודרנית הפתוחה - יגיב גם בהורדת הכיפה. הוא עלול לומר לעצמו: אם כל היהדות מתמצית בשאלה היכן גבולות הארץ, אם ההתייחסות לאחר היא רק של אהבה או של שנאה ואין שום אמצע, אם הדרך מוכרחה להיות קיצונית מכל בחינה, אזי אני לא רוצה להשתייך לאותה יהדות או לאותה דת".

דברים קשים אללו מהדהדים, בסימן שאלה גורלי המשורטט בספרו של שטרן, הממשיך לרחף מעל ראשה של הציונות הדתית.

אלעזר שטרן, משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.